ליום העצמאות
בספר מלכים מופיע סיפור המתאר את הקמתה של ישות מדינית בשם ישראל. מייסד הממלכה הזאת היה ירבעם בן-נבט משבט אפרים, והריבון שירבעם התקומם נגדו, עד שלבסוף פרש והקים מדינה עצמאית, לא היה שליט זר אלא בן שבט יהודה: רחבעם בן שלמה, נכדו של דוד המלך. כך, במאה העשירית לפני הספירה התפצלו בני ישראל לשתי מדינות שהתקיימו בנפרד, יהודה בדרום וישראל בצפון, עד לחורבן ישראל במאה השמינית וחורבן יהודה במאה השישית.
במשך חלק נכבד מתקופת המקרא לא שררה אפוא אחדות בעם: השבטים השונים השתייכו לשתי יחידות פוליטיות נבדלות, שלעתים אף נלחמו זו בזו. שתיהן, אגב, היו במשך תקופה ממושכת בנות חסות קטנות של מעצמות אדירות, אשור ובבל, שלבסוף המיטו עליהן חורבן. העובדה שקיימת היום מדינה, שאזרחיה מזהים עצמם עם התושבים של אותן שתי מדינות קטנות, היא בגדר נס.
מהו הרקע להקמתה של "מדינת ישראל" המקראית? מדוע נקרע העם לשניים? ספר מלכים נותן לכך כמה תשובות. התשובה התיאולוגית היא שהפיצול היה עונש אלוהי על חטאי שלמה, שלפי המסופר במלכים א' פרק י"א נשא נשים נוכריות רבות. הבעיה לא הייתה ריבוי הנשים או השתייכותן האתנית כשלעצמם, אלא התוצאה: הנשים הללו עבדו את אלוהיהן בתוך ממלכתו של שלמה וזכו לתמיכתו. הסופרים שנקטו בהסבר זה, כנראה בהשפעת ספר דברים, שללו את היחסים הדיפלומטיים הענפים שניהל שלמה ודגלו בהתבדלות לאומית מטעמים של קנאות דתית.
פרק י"ב מציג תיאור ריאליסטי וצבעוני יותר של פיצול הממלכה. המלך החזק שלמה נפטר ורחבעם בנו יורש אותו. ירבעם, יריב ותיק של שלמה, יושב במצרים וממתין לשעת הכושר – הרגע העדין והמסוכן של חילופי השלטון. והנה בטקס ההמלכה של רחבעם בשכם מופיע פתאום ירבעם כמנהיג העם, ומציג דרישות בפני המלך החדש: "אביך הקשה את עולנו, ועתה הקל מעבודת אביך הקשה ומעולו הכבד אשר נתן עלינו – ונעבדך" (מלכים א י"ב, ד).
הדרישה להפחתה במסים – ואין מדובר רק במס הכנסה אלא בעבודות כפייה – אינה בלתי סבירה; מלכים חדשים נהגו להכריז עם מינוים על הקלה במסים, מעין כלכלת בחירות של מונרכיה. אך בדברי ירבעם מרומז איום: אם תקל עלינו אז "נעבדך", אך אם תסרב – לא נקבל עלינו את שלטונך. רחבעם נועץ עם האנשים ששירתו את אביו, והם ממליצים לו להיענות בחיוב וכך לזכות בתמיכת העם. אך רחבעם מעדיף את עצת חבריו הצעירים ומכריז דווקא על הכבדה במסים. בגלל הטעות האסטרטגית הזאת הוא מאבד את נאמנותם של רוב השבטים, ההולכים בעקבות ירבעם ומקימים מדינה עצמאית.
נמצא שלצד ההסבר התיאולוגי לפיצול הממלכה מופיע גם הסבר חברתי-כלכלי. לפני כמה חודשים התפרסם במוסף זה מאמר יפה בנושא זה מאת הרבה פרופ' דליה מרקס, ואין פלא שהכותרת שלו הייתה "ירבעם דורש צדק חברתי".
מרקס תיארה עוד רכיב חשוב במרד ירבעם – הרפורמה הדתית. לפי התיאור בספר מלכים הקים ירבעם מרכזי פולחן בקצות ממלכתו, בית אל ודן, הציב בהם עגלי זהב, מינה כוהנים שאינם משבט לוי והמציא חג חדש שנועד לחקות את חג הסוכות של ממלכת יהודה. המחבר מציג זאת כשימוש ציני בדת למטרות פוליטיות, אך מקורות אחרים מלמדים שמדובר במסורות ישראליות עתיקות. סביר לשער שבעיני שבטי ישראל, ירבעם לא חילל את הקודש אלא החזיר עטרה ליושנה.
בלי לבטל את ההסברים הללו, ההתמקדות ברגע הפיצול עשויה לחשוף מניע נוסף ואולי עמוק יותר לאירועים. הואיל והרקע המיידי למרד היה סירובו של רחבעם להקל במסים, אפשר היה לצפות שהעם יפצח בקריאות מעין "העם דורש צדק חברתי". ואולם הסיפור נמשך באופן אחר: "וירא כל ישראל כי לא שמע המלך אליהם, וישיבו העם את המלך דבר לאמור 'מה לנו חלק בדוד, ולא נחלה בבן ישי. לאוהליך ישראל, עתה ראה ביתך, דוד'. וילך ישראל לאוהליו" (שם, טז). קריאות המרד אינן מתייחסות כלל למסים, ואינן מזכירות את שלמה ורחבעם, שהכבידו את עול המסים. במקום זה מוזכר פעמיים אביו של המלך הקודם – דוד בן ישי, שנפטר מזמן.
אכן, קריאות המרד הללו לא הומצאו באותה שעה, ובמקור הן הופנו כלפי דוד. בספר שמואל מסופר כי בשוך מרד אבשלום, בשעת חולשתו של המלך דוד, ניסה אדם בשם שבע בן בכרי משבט בנימין להמריד נגדו את שבטי ישראל, והוא השתמש באותה סיסמה, המדגישה את הנתק בין שבטי ישראל למלך מיהודה: "ויתקע בשופר ויאמר 'אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי, איש לאוהליו ישראל'. ויעל כל איש ישראל מאחרי דוד אחרי שבע בן בכרי, ואיש יהודה דבקו במלכם" (שמואל ב כ, א–ב).
את המרד ההוא הצליחו אנשי דוד לדכא, אך כעבור שני דורות חידש אותו ירבעם והפעם הוא נחל הצלחה. מתברר למפרע שבמשך כל התקופה הזאת, ישראל ויהודה הוסיפו להתקיים כיחידות חברתיות מובחנות. הממלכה הייתה מאוחדת מבחינה רשמית אך מפוררת מבחינת המרקם החברתי, והפיצול הפוליטי היה רק עניין של זמן.
סיסמת המרד ברחבעם – "מה לנו חלק בדוד" – אינה קשורה באופן ישיר במחאה כלכלית או דתית אלא בבעיה של חוסר השתייכות. היא מגלה שהנמען האמיתי של המרד לא היה רחבעם, חסר הניסיון והתבונה הפוליטית, אלא דוד, מייסד השושלת המלכותית של שבט יהודה. נראה שרוב האזרחים לא יכלו לזהות את עצמם עם השלטון, שהיה עבורם שלטון זר, ולפיכך לא ראו את עצמם כחלק מהממלכה. אמנם, אילו השכיל רחבעם להבין את עומק הניכור שבין האוכלוסיות השונות של נתיניו, אולי היה עולה בידו למנוע את הפיצול או לפחות לדחות אותו בעוד כמה דורות.
*
איך אתה מפרש את ההפרדה בין ישראל ויהודה כבר בספר שמואל? האם זה אנכרוניזם?