חוקי המלחמה בספר דברים נועדו, לפי המסופר, להכין את בני ישראל לקראת כיבוש ארץ כנען. חוקים אלו מבחינים בין שני סוגים שונים של עמים שהצבא הישראלי עתיד להתמודד עמם. הסוג הראשון הוא תושבי ערים רחוקות, העלולים להיקלע לעימות צבאי במקרה שמלכות ישראל תחליט להרחיב את גבולה. חז"ל כינו את סוג העימות הזה "מלחמת רשות". הסוג השני הוא תושבי ארץ כנען, שבני ישראל עומדים להתיישב בארצם מכוחה של הבטחה אלוהית. המאבק עמם הוא בלתי נמנע והוא נחשב ל"מלחמת מצווה".
ביחס למלחמת רשות עם תושבי הערים הרחוקות החוק קובע: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ – וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (דברים כ, י). במקרה שערים אלו נענות לקריאה אין להילחם בהן עוד. לעומת זאת, חל איסור להעניק אפשרות זו לתושבי הארץ עצמה. לפי הכתוב יש להרוג את כולם, אנשים, נשים וטף: "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (שם, טז). הנימוק למדיניות אכזרית זו הוא הסכנה שאם יישארו הכנענים לגור בקרבם של הישראלים, הם ישפיעו עליהם מבחינה דתית ויניאו אותם להפר את נאמנותם לה'.
בקרב חוקרי המקרא וההיסטוריונים של התקופה יש הסכמה על כך שלאמיתו של דבר, חוקים אלו לא נכתבו לפני כניסתם של בני ישראל לארץ כנען אלא מאות שנים לאחר מכן, סמוך לחורבן ממלכת יהודה. גם באשר לכיבוש עצמו הממצא הארכיאולוגי, באופן כללי, אינו מאשש את התיאורים המקראיים. ממילא, חוק ההשמדה לא יושם מעולם. החוק אינו משקף מציאות ריאלית אלא הוא השלכה לאחור; יצירה ספרותית מאוחרת, שנועדה להביע את תפיסתם הדתית של היוצרים בשלהי ימי הבית הראשון באמצעות תיאור דמיוני של העבר, ולא שימשה מעולם כחוקת מלחמה תקפה.
גם המסורת ההלכתית היהודית הקהתה את עוקצו של חוק ההשמדה. היא צמצמה את תחולתו למקרים שבהם האוכלוסייה סירבה לקבל על עצמה את מרותם של בני ישראל ולציית לכמה חוקים דתיים בסיסיים הנובעים מן האמונה הישראלית, וקבעה שבמקרה של הסכמה – אין להשמידם. מכל מקום, עצם קיומו של החוק בטקסט הקנוני של העם היהודי מעורר מבוכה. הוא מעיד כי בשלב כלשהו בהיסטוריה הלאומית שלנו האמינו בני ישראל שהאל ציווה על השמדת כל האוכלוסייה המקורית של הארץ, ובלבד שלא תופר נאמנותו הטוטאלית של העם לאלוהיו.
בניגוד לחוקי המלחמה בספר דברים, מגילת העצמאות אכן נכתבה בעיצומו של אירוע הכינון של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. אולם בדומה לקנון המקראי, אנו קוראים אותה היום במבט לאחור, כהצהרה של מייסדי המדינה על הדרך שראוי לנקוט בה אל מול האוכלוסייה המקומית שנאבקה בהם. מתוך כך אפשר לחשוב על הפער שבין ההכרזה לבין המציאות שבאה בעקבותיה ולשאול באיזו מידה עצם השאיפות המובעות בה מקובלות על מי שמשתייך כיום לקולקטיב הישראלי.
הקריאה לשלום מופיעה בשתי פסקאות במגילת העצמאות. בדומה לחוק המקראי, המגילה מבחינה בין שתי קבוצות שהיא פונה אליהן, אך בניגוד אליו היא קוראת לשתיהן לשלום: "בני העם הערבי תושבי מדינת ישראל" מזה, ו"כל המדינות השכנות ועמיהן" מזה. כפי שנראה בהמשך, היחס בין הקבוצות הפוך: המגילה נדיבה יותר כלפי תושבי הארץ ונוקשה יותר כלפי אלה שמעבר לגבול.
גם עצם המשמעות של המילה "שלום" במגילה שונה מזו שבספר דברים, שם נאמר: "וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ – וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ" (שם, יא). לפי פסוק זה, "שלום" פירושו כניעה ושעבוד של בני העיר, שיהיו עובדי כפייה בשירות הישראלים. לעומת זאת, המגילה קוראת לאזרחי ישראל הערבים "לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה", ולמדינות ערב היא מושיטה "יד שלום ושכנות טובה" וקוראת "לשיתוף פעולה ועזרה הדדית".
נמצא שהשלום שהמגילה מייחלת לו איננו היררכי, אלא שוויוני והדדי. אך האם הוא מובטח או מותנה? החוק המקראי מתנה את ה"שלום" שלו, יהיה מובנו צר ככל שיהיה, בהיענות של הצד השני; ואולם "וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה – וְצַרְתָּ עָלֶיהָ, וּנְתָנָהּ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב" (שם, יב–יג). ומה עם מגילת העצמאות – האם היא קוראת לשלום בכל מחיר או שמא היא מציבה תביעות בפני הצד השני, שבלעדיהן לא ייכון שלום?
מן הקריאה לאזרחי ישראל הערבים "לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה" אפשר לכאורה להבין שאם לא ישמרו על שלום ולא ייטלו חלקם בבניין המדינה, לא יזכו לאזרחות מלאה ושווה. בגישה הזאת נוקטים כיום רבים מהאזרחים היהודים של מדינת ישראל. לשיטתם, הזכויות כרוכות בחובות, והחובה הבסיסית ביותר היא עצם ההכרה במעמדם של היהודים כרשאים לקבוע באופן בלעדי את אופייה של המדינה. כפירה במעמד זה, והבעת השאיפה למדינה שתבטא את הזהות הלאומית הפלסטינית, הן לדעת רבים עילה לשלילת זכויותיהם.
ואולם אל מול הדומיננטיות של עמדה זו אפשר להצביע על כיוון פרשני אחר. אם נחזור אל ההבחנה בין שתי הקבוצות שהמגילה קוראת להן לשלום, נוכל להצביע על כך שקבוצות אלו מובחנות ביניהן בשאלת השלום המותנה. הפנייה למדינות ערב באמת אינה מבטיחה שלום ללא תנאי: מדינת ישראל "מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו", אולם אין הכרח שתעשה זאת, והמאמץ המשותף יהיה מן האפשר רק בתנאי שמדינות ערב עצמן יסכימו "לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו". נראה שהמגילה מבטאת כאן תודעה של מיעוט הפונה לרוב בבקשה לקבל ממנו לגיטימציה. בהעדר לגיטימציה כזו תאלץ מדינת ישראל להתמקד בהגנה עצמית.
לעומת זאת, אל התושבים הערבים של מדינת ישראל אין המגילה פונה כמיעוט אל רוב, אלא כרוב אל מיעוט או כריבון אל אזרחים, והאזרחות השווה אינה מוצעת להם כתמורה לנאמנות, אלא מובטחת להם ללא תנאי. טענה פרשנית זו עולה משני היגדים במגילה. ראשית, המגילה מבהירה שהקריאה לשלום לתושביה הערבים של הארץ עומדת בתוקפה "גם בתוך התקפת־הדמים הנערכת עלינו זה חודשים". מכאן שלפי מגילת העצמאות, אפילו מאבק אלים של האזרחים הערבים נגד עצם קיומה של המדינה היהודית אינו עילה מספקת לשלול מהם "אזרחות מלאה ושווה". יתרה מזו, מן הקריאה לאזרחים הערבים "לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה" אפשר להבין שהשוויון האזרחי אינו תלוי בנכונותם לחדול מן המאבק ולהצטרף למאמץ המדינתי אלא להפך, הוא הבסיס שבלעדיו אי אפשר לצפות לנכונות כזו.
אם לא די בכך, הדברים נאמרים במפורש בקטע אחר במגילה, המכריז כי מדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". קטע זה מבטיח את השוויון האזרחי באופן חד־משמעי, שאינו מותנה בהתנהגותם של בני המיעוט. ההבטחה אינה מנוסחת כפנייה לאזרחים הערבים אלא לעולם כולו, והיא עונה על השאלה כיצד ראוי לנהל משטר פוליטי באשר הוא. עם זאת, ההדגשה שהיסודות ההומניסטיים אינם רק אוניברסליים אלא נובעים מ"חזונם של נביאי ישראל", עשויה ללמד כי אין מדובר במס שפתיים כלפי הקהילה הבינלאומית, אלא בתפיסה מוסרית־פוליטית לגבי דמותה הראויה של מדינת ישראל.
הקריאה לשלום עברה שינויים דרמטיים בדרך מספר דברים אל מגילת העצמאות: במחיקת אפשרות ההשמדה, באופן ההבחנה בין אוכלוסיות שונות, בשאלת ההתניה של הקריאה לשלום, וכן בעצם משמעותה של המילה "שלום". עיון בשני הטקסטים הקנוניים האלה מעלה את השאלות מה מן ההצהרות התגשם במציאות, ומה לא התגשם ומדוע; וכן באיזו מידה, ובכפוף לאילו הכרעות פרשניות, יש להצהרות העבר תוקף בהווה.
*
פורסם בספר "מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי” בעריכת דב אלבוים, ראשון לציון: ידיעות ספרים תשע"ט, עמ' 481–483