מטרתו של יום הכיפורים המקראי

(תשע”ז)

יום הכיפורים המקראי, המתואר בפרק ט"ז בספר ויקרא, מורכב משני סוגים של פעילות שהקשר ביניהם אינו מובן מאליו. עיקרו של הפרק מתאר את עבודת הכוהן הגדול. התפיסה היא שאלוהים שוכן במקדש ובכך שוכן בקרב בני ישראל ומשרה עליהם את ברכתו. הטומאות והחטאים הנוצרים על ידי בני האדם הם כעין חומר, הנדבק אל הקודשים ומסכן את המשך נוכחותו של אלוהים בקרב העם. "כיפור" פירושו ניקוי, והוא נעשה במשך כל השנה באמצעות קרבנות החטאת והאשם; אך בכך אין די, ויש צורך בניקיון תקופתי כללי שמשתמשים בו בחומרי ניקוי חזקים במיוחד.

מטרתו העיקרית של יום הכיפורים המקראי מושגת בתוככי המקדש על ידי קבוצה מצומצמת. האם לשאר בני ישראל יש חלק בו? לקראת סופן של ההוראות הפולחניות, המחזיקות 30 פסוקים, מוקדשים שלושה פסוקים בלבד לסוג אחר של פעילות, המיועד לציבור הרחב: "והיתה לכם לחוקת עולם, בחודש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו, האזרח והגֵר הגָר בתוככם, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו. שבת שבתון היא לכם, ועיניתם את נפשותיכם, חוקת עולם" (פס' כט–לא).

לצד הפולחן החשוב שנעשה במקדש הציבור נדרש לענות את נפשו, כלומר לצום, ולשבות ממלאכה. מדוע? ומה הקשר בין עבודת הכוהנים לתענית הציבור? הסבר מקובל הוא שהציבור נדרש "לעשות תשובה". הצום, לפי תפיסה זו, מאפשר התכנסות פנימית, חשבון נפש וחרטה על החטאים; זהו כביכול הצד הפנימי, הרוחני, שהפולחן אינו אלא קליפתו, ובלי התשובה, מסבירים, הפולחן לא יועיל. בגרסה האקדמית של הסבר זה נטען שהפסוקים העוסקים בהשתתפותו של הציבור הרחב ביום הכיפורים הם תוספת מאוחרת לטקסט, שנועדה להעניק לריטואל המכני ממד רוחני.

בספרו "כיצד הפכה התשובה למקראית" (באנגלית) חולק דוד למברט על ההסבר הזה, שעל אף שורשיו העמוקים במחשבה היהודית והנוצרית נראה שאין לו בסיס בכתוב. למברט מציע מבט חדש על הצומות במקרא ומראה שצום אינו אקט של התבוננות פנימית אלא אקט של פנייה ואף מחאה כלפי האל. חנה, למשל, הייתה נתונה במצוקה נפשית בשל עקרותה. בביקור המשפחתי החגיגי במקדש בשילֹה סירבה חנה לאכול מן הזבחים. לאחר מכן פנתה לאלוהים בתפילה ואמרה: "אם רָאֹה תראה בעוני אמתך, וזכרתני ולא תשכח את אמתך…" (שמואל א א, יא).

חנה ראתה עצמה כענייה, וכך גם הראתה עצמה בעיני החברה ובעיני אלוהים. הצום שלה, אומר למברט, דומה לשביתת רעב: הוא אינו מכוון פנימה אל נפשו של המתענה אלא החוצה, לעיניו של מי שיש בידו להקל על המצוקה – החברה או הממשלה בהקשר המודרני, ואלוהים בהקשר המקראי. הצום מאפשר למי שנתון במצוקה להפגין את מצוקתו בעיני הריבון באמצעות פגיעה בגופו שלו. עינוי הגוף הוא המחשה קיצונית למצבו של הצם ולאסון שהתרחש או עלול להתרחש לו, והמחשה זו היא אופן של פנייה אל הריבון. בה בעת המתענה גם מאשר את נחיתותו לעומת הריבון ואת היותו תלוי בו.

יש בשביתת רעב ממד אופטימי משום שהיא מניחה שיש גבול ליכולתה של החברה להתכחש למצוקתם של פרטים בתוכה. יתרה מזו, הצום המקראי משקף את האמונה שיש לאלוהים אמפתיה מיוחדת כלפי החלשים ביותר. חנה, שכמיהתה אכן נענתה, מודה לאלוהים על היותו "מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון" (שם ב, ח). בתהלים נאמר: "ואתה ה' אדוני עשה איתי למען שמך כי טוב חסדך, הצילני, כי עני ואביון אני… ברכיי כשלו מצום" (קט, כב–כד): באמצעות הצום, הדובר ממחיש את היותו "עני ואביון" ומתוך כך הוא משווע לישועתו של אלוהים.

לעתים הצום אינו מועיל. בנבואה מספר ישעיהו הנקראת בהפטרת יום הכיפורים (אף שאינה עוסקת במישרין ביום הכיפורים) מובאת שאלת העם: "למה צמנו ולא ראית, עינינו נפשנו ולא תדע"? (נח, ג). אלוהים משיב, בין היתר: "הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו? הלכוף כאגמון ראשו, ושק ואפר יציע? הזה לזה תקרא צום ויום רצון לה'?" (שם, ה). גם כאן פירשו לעתים כי הסיבה לדחיית הצום על ידי אלוהים היא צביעות, זיוף וחוסר כנות, כאילו המחוות החיצוניות של התענית והאבל לא היו ביטוי אותנטי לחשבון נפש פנימי. אולם עיון בדברים במלואם מלמד שלא זו הייתה הבעיה.

"הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע" (שם), מבקר הנביא את העם, ומתאר את הצום הרצוי: "הלוא זה צום אבחרהו – פתח חרצובות רשע… ושלח רצוצים חופשי… הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית" (שם, ו–ז). הסיבה לאי התקבלות הצום אינה קשורה בתהליך פנימי אלא במעשה חיצוני: כל עוד החטא – במקרה זה, דיכוי החלשים – נמשך, הצום אינו מועיל.

מנגנון דומה פועל, לפי למברט, ביום הכיפורים. הצום אמנם קשור בעבודת המקדש: שניהם יחד נועדו להבטיח את המשך שכינתו של אלוהים בתוך העם. הסרת החטאים, המתבצעת במקדש, היא עיקרו של היום ועל שמה הוא קרוי. הציבור מצדו מביע את תלותו באלוהים ומבקש לעורר את רחמיו באמצעות המחשה וייצוג של המצוקה וחוסר האונים של בני האדם אל מול ריבונו של עולם.

אבל שביתת הרעב הזו תהיה אפקטיבית רק בתנאי שהחטאים יטופלו באופן ישיר. בתפיסה הכוהנית הסרת החטא מתבצעת באמצעות ריטואל, ובספר ישעיהו – בתיקון חברתי, הפסקת העושק וחמלה כלפי הנזקקים. הצום אינו מוביל לעזיבת החטא אלא תלוי בה, ומטרת שניהם אינה לחולל חשבון נפש פנימי אלא שינוי ממשי במציאות.

*

פורסם ב”הארץ תרבות וספרות”

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, הארץ, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *