לעם היהודי ולמדינת ישראל יש יום זיכרון לשואה ולגבורה, ויום זיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. אבל לנו, לכל מי שנמצא כאן הערב, יש עוד יום זיכרון. יום הזיכרון ליעל סדן. וכמו שימי הזיכרון הלאומיים מאחדים את העם, יום הזיכרון שלנו מאחד אותנו, אוהבי יעל סדן. טוב שאתם פה. טוב שאנחנו פה ביחד. אבל מה עושים עם הזיכרון הזה? איך זוכרים את יעל? ואיך ממשיכים לחיות עם יעל?
יש שיר יפה של נתן זך, עם לחן יפה של שלום חנוך: "כי האדם עץ השדה". "כמו האדם גם העץ צומח, כמו העץ – האדם נגדע… כמו העץ הוא שואף למעלה, כמו האדם הוא נשרף באש". השיר מבוסס על פסוק מתוך דיני המלחמה בספר דברים. אבל מי שמכיר את הפסוק בתוך ההקשר שלו יודע שהמילים "כי האדם עץ השדה" מופיעות שם לא כקביעה אלא כשאלה רטורית, כתמיהה: "כי האדם עץ השדה?". ואני רוצה לומר לכם שהאדם הוא לא כמו עץ. למרות שהוא לפעמים נגדע, ואפילו נשרף, ולמרות שהוא נקבר בעפר ומר לו בפה, כמו שאומר השיר, בכל זאת האמת היא – או לפחות ככה אני מאמין – שהאדם הוא לא כמו עץ. יודעים כמו מה הוא כן? זה כתוב בפרק הראשון של התנ"ך. "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו". האדם הוא כמו אלוהים. כמו האדם, אלוהים מתגלה בדרכים שונות. וכמו אלוהים, האדם לעתים מסתיר את פניו. אבל כמו האדם, אלוהים אף פעם לא מת. וכמו אלוהים, גם לאדם יש קיום נצחי. אבל כשהוא מסתתר צריך לבקש אותו, צריך לחפש אותו. יש פסוק שאומר: "וביקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". כתוב "וביקשתם משם", אבל איפה זה "שם"? מאיפה מבקשים את יעל סדן?
ואגב, תסלחו לי שאני כל הזמן אומר "יעל סדן". לכל אחד מאיתנו יש את השם שמייצג אותה בשבילו: יעל, יעלי, יולי, סדי. בשבילי, עוד לפני שפגשתי אותה ורק שמעתי עליה, היא תמיד הייתה, ועדיין, יעל סדן. השם המלא מבטא בשבילי את הנוכחות המרשימה הזאת שלה, את האור שבוקע ממנה. זה, אם תרצו, השם המפורש.
אז איך מבקשים אותך, יעל סדן?
***
יש לנו זיכרונות. זיכרונות של אירועים מיוחדים, מצחיקים או עצובים, אבל גם זיכרונות של שגרה, שהם לא פחות חזקים, של אדם שהיה שם בשבילנו. אני מנסה לחזור לשם – "וביקשתם משם" – ולהרגיש את הנוכחות הזאת. בוקר, אמצע שבוע, התיכון לאמנויות: יעל סדן בפתח חדר המורים, בוקר, מנופפת לשלום. יום שישי, שיעור מחשבת ישראל: יעל סדן מכינה תה, הפעם זה כבר בתוך חדר המורים, אומרת בוקר טוב ומה שלומך בקול הסדוק הזה שלה.
ויש גם זיכרונות של אחרים – גם בהם יעל סדן נמצאת. דרך זיכרונות של אחרים אנחנו יכולים להכיר צדדים שלא הכרנו, ושאולי היינו מכירים בשנים הרבות שיעל הייתה אמורה לחיות; אבל אחרים כן זכו להכיר את הצדדים האלה. כשאדם שאנחנו מכירים שנים ארוכות מספר לנו על הילדות שלו, על איזה זיכרון שיש לו, אנחנו פתאום מכירים בו עוד משהו, אנחנו מבינים אותו פתאום קצת יותר לעומק, מגלים בו עוד רובד שלא הכרנו. או כשאנחנו רואים פתאום חברה שלנו באינטראקציה עם אנשים אחרים, בסוג אינטראקציה אחר מזה שיש לה איתנו – עם ההורים שלה, עם חברים אחרים שלה, עם חניכים שלה – אנחנו רואים אותה באור חדש.
אנחנו לא יכולים להעמיק את ההיכרות עם יעל בדרך שהיינו רוצים, אבל דרך הזיכרונות של האחרים אנחנו יכולים להכיר עוד קצת יעל, לאהוב עוד קצת יעל, לזכור עוד קצת יעל, וגם להבין עוד קצת יעל, כי כשאדם כזה נוגע בחיים שלך קורה לך משהו – אני אחזור לזה בהמשך – וכשהוא פתאום מסתלק יש משהו לא פתור, יש חידה גדולה. יש לי חברה, משוררת, שכתבה לי כבר לפני שנה: "המרחב החדש שנוצר בינך לבין יעל סדן זה דבר גדול אריאל. יש בו סוד גדול לגבי משמעות חייך". והיא צדקה. יש פה סוד גדול, שאלה גדולה, שלעולם לא נמצא לה תשובה שלמה. אבל כמו בבגרות בתנ"ך, יש לשאלה הזו סעיפים ותתי-סעיפים, וגם אם לא יודעים את כל התשובות ואפילו לא בדיוק מבינים את השאלה, אפשר בכל זאת לענות על סעיף אחד ולהרוויח כמה נקודות. ובניגוד לבגרות בתנ"ך, כאן מותר גם להעתיק, להקשיב אחד לשני וללמוד, ולהיות פתוחים לשינויים; כמו שאדם חי יכול להשתנות לנגד עינינו, ואנחנו יכולים למצוא בו רבדים חדשים, ולהעמיק את ההיכרות – זה עדיין אפשרי, באיזשהו מובן. ולכן כשאתם מעלים בפייסבוק תמונות שלכם עם יעל, מהילדות, מיום הולדת, מהופעה או מטיול, זה שובר לי את הלב, אבל זה גם משמח אותי נורא, כי אני זוכה לפגוש שוב את יעל ולהכיר אותה קצת יותר.
החברה שכתבה לי את המשפט הזה צדקה גם בעוד משהו: שהמרחב שנוצר עכשיו הוא מרחב חדש, שונה ממה שהיה שם קודם. אני באמת מרגיש שהקשר שלי עם יעל לא נגמר עם האסון, אלא השתנה. וזה קורה בכל מיני מעגלים. למשל בוגרת של מגמת מחשבת, ממחזור אחר, שהכירה את יעל באופן שטחי אבל הן לא היו חברות קרובות – נפגשתי איתה לפני כמה חודשים, והיא אמרה לי: אין יום אחד שאני לא חושבת על יעל. פתאום נוצרה ביניהן קרבה. וזה מרחב חדש גם מסיבה נוספת: המוות מציב בפנינו בצורה הבוטה והמכאיבה ביותר את הסופיות של האדם, אבל באופן פרדוקסלי הוא גם מעצים גם את האינסופיות של האדם.
***
דיברתי על זה שדרך הזיכרונות שלנו ושל אחרים אנחנו יכולים להמשיך לחיות עם יעל סדן. להמשיך לפתח את הקשר איתה. להמשיך ללמוד אותה ולהבין אותה. ודרך זה גם להבין אולי משהו על עצמנו. אני רוצה לסיום לדבר על עוד דבר אחד, שאני מרגיש בזמן האחרון שאני לומד, או מנסה ללמוד, מיעל ומהקשר שלי איתה. אני אדבר עליו דרך חיבור פילוסופי חשוב מהמאה העשרים, הנסיך הקטן של אנטואן דה סנט-אכזופרי. באחד הפרקים מופיע השועל ומבקש מהנסיך הקטן לאלף אותו. הנסיך שואל אותו: "מה זה לאלף"?
"זה עניין שנשכח מזמן", ענה השועל. "הפירוש הוא ליצור קשרים…"
"ליצור קשרים?"
"כמובן", ענה השועל, "בעיניי אתה עדיין נער קטן, דומה לאלפי נערים אחרים. ואני לא צריך אותך, וגם אתה לא צריך אותי. בעיניך אני שועל אחד שדומה לאלפי שועלים אחרים. אבל אם תאלף אותי, נהיה זקוקים זה לזה. אתה תהיה לי אחד ויחיד בעולם, ואני אהיה לך אחד ויחיד בעולם…" (תרגום אליגון-רוז, עמ' 77)
השועל מלמד את הנסיך הקטן שקשר בין בני אדם יוצר הבחנה בין האדם שנקשרים אליו לבין כל שאר בני האדם, והוא מלמד אותו עוד משהו: שההבחנה הזו יוצרת הזדקקות, היא יוצרת תלות הדדית. השועל גם אומר שם לנסיך שמכיוון שיש לו, לנסיך, שיער זהוב, אז מעכשיו בכל פעם שהשועל יביט בשדות החיטה הוא ייזכר בנסיך, וכך צליל הרוח העוברת בשיבולים יערב לאוזניו. אהבה צובעת את העולם בצבעים יפים: יש את המקום שאנחנו אוהבים לבלות בו, השיר שאנחנו אוהבים לשמוע, הרחוב שאנחנו מהלכים בו. דברים פרוזאיים וסתמיים מקבלים פתאום משמעות. כל דבר מזכיר לנו את האהוב ומעניק יופי לעולם.
אבל בהמשך לומד הנסיך הקטן שקשר כרוך גם בכאב. כאשר הנסיך מודיע שהוא עומד לעזוב, השועל אומר: "אני אבכה".
הנסיך לא מבין, ואומר לו:
"זאת אשמתך! מעולם לא רציתי לפגוע בך, אבל אתה ביקשת שאאלף אותך…"
"כמובן," אמר השועל.
"אבל אתה תבכה!" אמר הנסיך הקטן.
"נכון," אמר השועל.
"אם כך, לא הרווחת מזה כלום!"
"כן הרווחתי", אמר השועל, "את צבע שיבולי החיטה". (שם, עמ' 81)
כשאוהבים מישהו, כל דבר מזכיר אותו, אבל התזכורת הזאת יכולה גם להיות מאוד כואבת. אם קודם אמרתי שהעולם נעשה יפה יותר כשאוהבים, אז כשנפרדים מהאהוב העולם נעשה מכאיב יותר. למעשה כל קשר כרוך בכאב באופן כמעט הכרחי, כי באותו רגע שנולד הקשר נולדת גם הפרידה שבסופו. ואם אהבה יוצרת תלות, אז ברגע שהאהוב נעלם, פתאום אין לנו על מי להישען.
יעל סדן אילפה אותנו, ואנחנו נתנו לה לעשות את זה. התמסרנו, והיא נכנסה ללב שלנו. ועכשיו הלב שלנו שבור. האם זה היה שווה?
ברור שזה היה שווה. אני חושב שלכולנו זה ברור – שהרווחנו, שזכינו, שהיינו עושים את זה שוב. כמה רע ונורא שיעל סדן איננה, וכמה טוב ונפלא שיעל סדן הייתה בינינו. כמה העולם מכאיב כשהוא מזכיר לנו אותה, אבל כמה הוא יפה כשהוא מזכיר אותה. למשל, אני כבר לא מלמד בתיכון לאמנויות, ועכשיו כל ביקור כאן מזכיר לי אותה, וגם האנשים שקשורים לכאן מזכירים לי אותה, וכל העבודה שלי כמורה, והקשר שלי עם תלמידים, שזה חלק מאוד משמעותי בחיים שלי, כל זה מזכיר לי אותה. לטוב ולרע.
וכמו שלא היינו מוותרים על הקשר הזה, אני מקווה שגם בעתיד לא נחשוש לאלף ולהתאלף, לתת אמון וליצור קשרים, ונדע שיום אחד הלב שלנו עלול להישבר, אבל גם נזכור שזה מה שנותן טעם לחיים וצבע לשיבולי החיטה.
*
התיכון לאמנויות בירושלים, 11/5/2019