כתבנו לענייני חילונים

כשחילוני נקלע למרחב דתי הוא חש לא בנוח, תחושה כזאת שאתה לא בדיוק יודע מה מקובל, שכל הזמן מסתכלים עליך ובוחנים אותך, שאתה לא ממש מדבר את השפה וכל רגע עלול לעשות איזו טעות. בסופו של דבר המועקה נגמרת: הטקס הדתי נגמר, והחילוני יוצא מבית הכנסת וחוזר לרחוב, למרחב הרגיל, הנייטרלי, זה שאין בו חוקים מיוחדים וכל אחד יכול להיות בו פשוט הוא עצמו.

ליתר דיוק: זה המרחב שבו הוא, החילוני, ורק הוא, יכול להיות הוא עצמו. האם אי פעם הוא יבין שיש אנשים שבשבילם ללכת לעבודה זה כמו בשבילו ללכת לבית הכנסת? האם הוא ניסה אי פעם לדמיין עולם שבו יש "שירים ישראליים" ו"שירים חילוניים"? "חינוך ממלכתי" ו"חינוך ממלכתי חילוני"? עולם שבו יש "כתבנו לענייני חילון"? האם הוא מבין שיש אנשים שכל הילדות שלהם צפו בטלוויזיה בילדים שאמורים להיות רגילים אבל הם לא כמוהם, שעושים דברים שהם לא עושים, ושלא עושים דברים שהם כן עושים?

והאם הוא יכול להבין שיש המון המון אנשים שכל החיים שלהם מתחלקים באופן קבוע ויומיומי בין שני עולמות שונים, עם קודים שונים וציפיות שונות, ערכים שונים, שפה שונה, לבוש שונה? חיים שבהם כל מבע של מחויבות כלפי אחד מהעולמות סופג באופן מיידי ביקורת מהעולם השני? חיים שבהם הגורל שלך, הפרנסה שלך, המעמד החברתי שלך, נקבעים על ידי אנשים שבאופן עמוק לא מבינים את אורח החיים שלך ואת מה שחשוב לך בחיים?

ולמען השם, האם הדתיים, שכן מבינים את זה, יכולים להפסיק רגע לפנטז על היום שבו הם יהפכו לרוב, ולגלות קצת אמפתיה כלפי מיעוטים אחרים, שהמצב שלהם הרבה יותר גרוע?

פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.