הזיכרון מתעתע ורב פנים כי האדם אינו ניתן לסיכום. האדם נברא בצלם אלוהים ולנסות לצמצם אותו להגדרה חדה זאת אלילות, ברוח דברי הרב קוק ש"כל הגדרה באלהות מביאה לידי כפירה, ההגדרה היא אליליות רוחנית". לכן לכל אחד יש מקום או זמן שבו האדם התגלה אליו ורק אליו, וגם אם אופן ההתגלות הזה שונה מהאופן שרוב האנשים ראו את האדם הזה, ואפילו אם הוא שונה מהאופן שהאדם עצמו רצה להתגלות, או מהדרכים שבהן אותו אדם בחר ללכת בהמשך חייו, עד שאותו סיפור חיים נקטע לפני הסוף – אם זכית להתגלות של האדם הזה, אתה נושא עמך משהו ממנו, ויש לך חובה, או לפחות זכות, לשאת את הדבר הזה, ובמידה הראויה – שקשה לקבוע, וזה מהדברים שאין להם שיעור – לספר אותו.
נעמה הנקין שהתגלתה אליי שונה מהאופן שבו התגלתה לאחרים. ומה שהיה באותה תקופה של חברות – הוא שלי. שלי ושלה. שלי ושלה ושל עוד חברות וחברים שהיו שם. לא צריך לדמיין מה היה קורה, והאם היינו ממשיכים להיות חברים – כי החיים שלה לא נגמרו אז, והאמת היא שלא המשכנו להיות חברים. לא רבנו חלילה, ועדיין דאגנו אחד לשני, ומדי פעם היו איזו שאלה, איזו טובה, איזה לייק ותגובה. אבל זו לא הייתה חברות ממשית כמו אז. אבל דווקא בגלל הנתק שבא אחר כך, השנים שלפני הנתק מתעצמות. דווקא זה מאפשר לי לראות דברים שאחרים לא ראו, או פחות ראו, או במקרים מסוימים לא היה להם שמץ של מושג לגביו. וזה בסדר; זה מה שנעמה בחרה. זה לא שקר, זאת לא הצגה. הנעמה שהם פגשו הייתה נעמה אמיתית לגמרי, נעמה במלוא התגלמותה המלאה והמרשימה. נעמה שאני כבר כמעט לא הייתי חלק מחייה – וגם זה בסדר.
ובכל זאת, אני פגשתי מישהי שהם לא פגשו. הייתה לי התגלות שהם לא זכו לה. הם לא פגשו את נעמה המוקדמת, את נעמה הנערה. הם לא פגשו את נעמה המשוררת, את נעמה המתקרבת. הם לא פגשו את נעמה שבשבילי, כל השנים, גם אחרי כל האמנות החזותית שהיא הצטיינה בה, הייתה בראש ובראשונה אדם של מילים. כך אני בוחר לזכור אותך: נעמה שבכתב.