למה "עוד כמה הערות"? כי כבר העירו על המצב הרבה הערות. אבל גם אני רוצה להעיר כמה משלי. אחרי הכל, בשביל מה יש בלוג?
זיכרונות משיעור אזרחות
בשיעור אזרחות עם המורה עידית למדנו: דמוס זה עם, קרטיה זה שלטון, דמוקרטיה – שלטון העם. רעיון יפה וגם מוסרי. בדרך כלל אנשים שמתנגדים לו מניחים שבמצב לא דמוקרטי מי שהיה אוחז בשלטון זה הם עצמם. קשה יותר לדמיין דיקטטורה שבה לא אתה בשלטון, אף על פי שזה מצב סביר יותר. זה לא נעים.
מכל מקום, הדמוקרטיה שלנו היא ייצוגית. אנחנו בוחרים מדי תקופה קבוצה של אנשים שיחליטו בשמנו וינסו להגשים מטרות מסוימות, שעליהן הם מצהירים מראש. ככה זה עובד, אבל לא כולם מבינים את זה, למשל ציפי לבני, שחשבה שהמפלגה שמקבלת הכי הרבה קולות צריכה להרכיב את הממשלה. לא; המפלגה שרוב האזרחים במדינה מעוניינים בכך שהיא תרכיב את הממשלה, היא זו שצריכה לעשות זאת. איך יודעים במה האזרחים מעוניינים? עושים בחירות.
זו דוגמה לחוסר הבנה, כך נדמה. יש גם דוגמאות להבנה-אך-לא-השלמה: כאלה הם הדורשים לשנות את שיטת הממשל כך שייבחר השלטון המועדף עליהם. לשיטתם המבנה איננו יציב, ועובדה שאף ממשלה אינה מצליחה להגיע להסדר קבע עם הפלשתינים. לפעמים הם מבקשים להעלים את המפלגות הקטנות, להנהיג בחירה ישירה, עקיפה, אזורית. אכן, אילו היה במדינתנו שלטון יציב כפי שיש אצל שכנינו הירדנים, למשל, קל היה יותר להגיע להסדר קבע, ובכלל ליישם את מדיניות הממשלה. אך ירדן היא מדינה מתקדמת, מדינה הדוגלת בזכויות אדם ובחירות הפרט, מדינה שאיננה קשורה בכיבוש ומשום כך אינה מושחתת, שהרי הכיבוש משחית והוא מקור כל הרע. זה מזכיר לי: השבוע התפרסמה כתבה ב-ynet על פוליטיקאי הולנדי שטען כי יש לקרוא לירדן 'פלשתין', ולא להכיר בשלטון שם כלגיטימי, שהרי הוא שלטון דיקטטורי כוחני שאינו מייצג את רוב תושבי המדינה. מתחת לתמונתו של ההולנדי כתבו עורכי האתר 'שנוי במחלוקת'. מתחת לתמונתו של מלך ירדן נכתב 'המלך עבדאללה', ללמדנו מיהו השנוי במחלוקת ומיהו המצוי בלב הקונצנזוס.
ובכן, לענייננו. רציתי דווקא לכתוב משהו על הביטוי "שלטון החוק", שפשרו אינו מובן לי. המורה עידית, אמרנו, דיברה על שלטון העם. לא על שלטון החוק. החוק איננו זה ששולט, אלא החוק הוא זה שמאפשר לשולט לשלוט, דהיינו – לעם. אם העובדה החשובה הזאת נשכחת, ויש לציית לחוק רק משום שהוא חוק, אזי במלחמה בין 'שלטון החוק' לבין 'שלטון התורה' אין שום סיבה להעדיף את הראשון. מעלותיהם האישיות של שופטי בית המשפט העליון אינן עולות על אלה של האדמו"ר מסלונים, וגם על השקפותיהם הערכיות ניתן להתווכח. תפקידם של השופטים הוא להכריע מתי אזרחים, או מתי רשויות המדינה עצמן, אינם מצייתים לחוק, משום שהחוק משקף את רצון העם. לבית המשפט העליון כשלעצמו אין שום משמעות. המאבק המתנהל כעת בנוגע לבית הספר בעמנואל מתנהל כמאבק בין שתי מועצות חכמים, או בין שתי הנהגות כריזמטיות: מי לה' אליי ומי לבג"ץ אליי. אך עליו להתנהל (אם בכלל) כמאבק ערכי בין הרוב למיעוט, ולשם כך על בית המשפט לראות עצמו כמייצג של העם, שהסמיך אותו לשם כך באמצעות חוקים, ולא לראות עצמו כנאבק על כבודו שלו. אלה הם דברים פשוטים אך הם נשכחים לעתים קרובות מכל מיני סיבות. ועד כאן בעניין הזה.
מפניני הרדיו הצבאי
איזה כיף שנגמרה שנת הלימודים, אפשר להקשיב לרזי ברקאי. השבוע הוא ראיין את ידידו משכבר הימים, ריבחי רנטיסי, "פעיל חמאס בעזה". כבר אמרו לפניי, אך ראוי לומר זאת שוב, שהביטוי "פעיל" אינו הולם אנשים שחברים בארגון טרור רצחני. אנשים שקשורים במישרין או בעקיפין לרצח תינוקות, יש לכנות אותם טרוריסטים או רוצחים, ואין ראוי לשוחח עמם כלל, ובפרט לא בתכנית רדיו המשודרת מתוך בסיס צבאי על ידי חיילים. ברקאי, כדרכו, שוחח עם רנטיסי בחביבות יתרה. רנטיסי התקשה להצדיק את מדיניות חמאס שלא לאפשר לישראל להכניס לעזה משלוח שיסייע לאוכלוסייה שם; הוא אמר שהם מוכנים רק דרך הים, לא בתנאים של ישראל. ברקאי שאל אותו: אם כך, אינכם פועלים לטובת האוכלוסייה, אלא נגד ישראל. רנטיסי החליף נושא ללא הפרעה. ברקאי שאל בעדינות: מדוע אינם מסכימים להכניס מלט לעזה בפיקוח בינלאומי, שהרי ישראל אינה רוצה שישמש להתחמשות חמאס? רנטיסי השיב: לחמאס יש מספיק אמצעי לחימה (הוא אמר אמל"ח, כמו ישראלי טוב, זהו ריבחי, הפעיל המצטיין), ולא חסר לנו מלט. ברקאי הקשה: אם לא חסר מלט, אולי תתנו קצת גם לאוכלוסייה שם? ורנטיסי ענה שישראל צריכה להסיר את המצור. השיחה הסתיימה כך: ריבחי רנטיסי, פעיל חמאס בעזה, אני מאוד מודה לך. מי שמעוניין להיווכח ביכולותיו הגבוהות של רזי ברקאי כמראיין נוקב וביקורתי ייאלץ לחכות לאייטם הבא, שבו ירואיין מישהו מחסידות סלונים.
אבל למה להיות שלילי כל הזמן? השנה למדתי קורס על ביקורת נוסח המקרא, ושאלתי את עצמי: למה כל הזמן להיות ביקורתי? האם זו ביקורת בונה או ביקורת הורסת? למה לא להגיד: אח, נוסח המסורה, איזה יופי של נוסח? תרגום השבעים, כל הכבוד על התוספות המקוריות?
אז נסיים במשהו טוב, אפילו שהוא מהרדיו של החיילים. באחת עשרה בלילה חזר לשדר קובי מידן, שדבר אחד טוב יש לומר עליו: יש לו קול נמוך, מרגיע ונעים. וזו תכונה חשובה עבור שדרני רדיו. השבוע שמעתי שיחה שלו עם חברת הכנסת שלי יחימוביץ. מידן ביקש ממנה לתאר את היום שלה, והיא תיארה כיצד השכימה עם שחר, נסעה לכנסת, בדרך שוחחה בטלפון עם מי שצריך, נכנסה לישיבות, דיונים, ועדות, הצעות חוק, מיילים, עוד ישיבות, וחזרה הביתה מאוחר בלילה. מידן שאל: האם נהנית? האם היה לך רגע נעים היום?
יחימוביץ ענתה שהשאלה איננה רלוונטית. היא פועלת למען ערכים צודקים, ולא כדי להרגיש נעים. וכל ההתמקדות באני ובתחושותיו, היא אמרה, לקויה מבחינה מוסרית. אדם איננו צריך להתרכז בעצמו ולבדוק אם נעים לו, עליו לעשות מה שנכון וראוי. אך בסופו של יום, כך טענה, האדם שעשה למען האחר גם יהיה מאושר בעצמו. ומדוע? מכיוון שהאדם הוא יצור טוב. מלמדים אותנו שהאדם הוא אגואיסטי, תועלתני, שכל מעשה שלו נעשה למטרת הרווח שלו. והנה אנשים בכל יום מוסרים את נפשם למען אמונה, למען ערכים, למען משפחה. חיילים מסכנים את חייהם, מדוע? אני מגדלת שני ילדים, היא אמרה, האם זה משתלם? לא. אלא שהאדם, ככלות הכל, איננו יצור תועלתני, לפחות לא רק. ההתעקשות להסביר כל מעשה אנושי כניסיון להגדלת הרווח, איננה מתארת נכונה את האדם. היא מנסה לעצב אדם מסוים. זה איננו הטבע האנושי.
מידן התעקש. האם את כותבת לעצמך רשמים, חוויות, תחושות? ויחימוביץ בשלה: לא, אין לי זמן לזה. אני כותבת ספר על סוציאל-דמוקרטיה בישראל.
לכמה רגעים מידן נכנע; הוא הרפה מהשיח האישי והסכים לדבר על נושאים עקרוניים. יחימוביץ דיברה על הצעת החוק לצמצום פערי השכר: חברה שבה נמצאים באותו בניין אדם שמרוויח בחודש מה שאדם אחר יחסוך אולי בכל ימי חייו, ואדם שעובד כל יום מבוקר עד ערב ואינו יכול לממן טיפול שיניים לילדיו, זו חברה מעוותת מוסרית. והרי יחימוביץ לא דיברה על השוואת השכר, וגם לא דרשה שהפער בין השכר הגבוה ביותר לשכר הנמוך ביותר בחברה מסוימת יהיה מקסימום פי שניים, או פי חמישה, או פי עשרים. פי חמישים! ובכל זאת העריכה יחימוביץ שלהצעת החוק הזו סיכויים נמוכים להתקבל.
השיחה הייתה מעוררת השראה. היה משמח לשמוע פוליטיקאית (שאמרה גם שאיננה מתביישת להיקרא פוליטיקאית) שמנצלת את הבמה הרדודה של התחנה הצבאית למען תובנות עמוקות יותר, ובעיקר צודקות יותר ומוסריות יותר, לדעתה וגם לדעתי.
והיום חשבתי, שאם שלי יחימוביץ תעמוד בראש מפלגת העבודה, אשקול להצביע עבורה בבחירות. למה לא? כי על מנת שתהיה מדינת רווחה, מבחינה לוגית ומעשית, דרושה מדינה. אם השמאל יממש את המדיניות שעליה הוא מצהיר, קיומה של המדינה יוטל בספק, ולכל הפחות, ישראלים רבים ייהרגו, חס ושלום. למה כן? כי לא בטוח שדמם של הרוגים בפיגועי טרור סמוק יותר מדמם של עניים שמתים כי אינם יכולים לממן טיפול רפואי הולם, וגם כי המצב המדיני כל כך גרוע וכל כך מסובך, וסביר להניח שהוא לא 'ייפתר' בקרוב, יהיה בממשלה מי שיהיה, ואילו המצב הכלכלי-חברתי גרוע לא פחות ואותו דווקא ניתן לשנות יותר בקלות.
מדברים מהשטח
בשבוע שעבר שמעתי רשת צבאית אחרת. גם של צה"ל, עם פחות מוסיקה אמנם, אבל משהו שם בכל זאת היה יותר הגיוני. כלומר, הייתי במילואים. כאשר מישהו רצה לשאול מישהו אחר האם ביצע משימה מסוימת, הוא שאל אותו: פלוני, כאן אלמוני, האם ביצעת משימה מסוימת? אם התשובה הייתה חיובית ענה לו ידידו: חיובי. ואם לאו, השיב: שלילי. יודעים אתם כי אינני חובב שירות צבאי, שכן אני אוהב להיות בבית עם התה. אך היה משהו יפה בקורקטיות הזאת. אומרים מה שרוצים באופן חד וברור, מוודאים שהדברים נשמעו והובנו, משיבים על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, וזהו. על דברים שהתרחשו בעבר מדברים בלשון עבר, על דברים שמתרחשים בהווה מדברים בלשון הווה ועל דברים שיתרחשו בעתיד מדברים בלשון עתיד. זה יפה.
ולסיום צריך לומר, נודה לך בשלב הזה. מודים אנחנו לך בשלב הזה, על שאתה מוציא אותנו ממצרים, ומנהל מרדף אחרי פרעה וכל צבאותיו, ומביא את משיח צדקנו. ועד כאן לפי שעה, שנאמר: אלוהינו שבשמים ראה בדוחק השעה, ואומר: ואל קין ואל מנחתו לא שעה. אז שיהיה בשעה טובה.
איזו כתיבה יפה. תענוג.
מתי יוצא הספר?
לעניין יחימוביץ' ושות': קשה לי להבין את הגישה שלך ושל סרי-לוי סניור שצריך לחלק סוכריות לכולם (או טיפולי שיניים או תרופות לסרטן או נעליים לעניים) בלי לתת דין וחשבון מאין יילקח הכסף, ואיך אפשר לנהל מדינה סוציאליסטית בלי שהיא תקרוס לגמרי אחרי חמש שנים או חמישים שנה ואז לא תהיינה לאף אחד נעליים.
גלעד שלום,
רק השבוע גיליתי את הבלוג שלך ואני מאוד נהנה.
רציתי להזמין אותך לכתוב רשומות בנושא חינוך לאתר "עבודה שחורה – פועלים למען מדינת רווחה". דווקא משום שרובנו מקדימה ושמאלה (אני הצבעתי לירוקה-מימד), חשוב מאוד שיהיו שם דעות כמו שלך – כדי להראות שבנושא מדינת רווחה (אותו הזכרת כאן) יש בציבור קונצנזוס רחב.
להלל,
יש הבדל בין סוציאליזם, סוציאלדמוקרטיה ופופוליזם זול.
במדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית (כמו בסקנדינביה) נטל המס הוא גבוה יחסית, ורובו הגדול פרוגרסיבי (מי שיש לו יותר משלם יותר), ושירותים אזרחיים ניתנים בחינם או בסבסוד. לדוגמה, ההורים של הסטודנט התפרן ישלמו יותר מס הכנסה, אך הוא ילמד בחינם.
הכלכלה בסקנדינביה משגשגת בהרבה משלנו ואינה דומה לכלכלות של מזרח אירופה לפני נפילת מסך הברזל. החינוך הרבה יותר טוב מבארהב ואנגליה ובוודאי מאצלנו.
במדינת רווחה שאריתית משלמים פחות מסים אך המדינה אחראית רק לעניים. כל האחרים צריכים להסתדר בכוחות עצמם. דוח שוחט הוא דוגמה לכך: מעלים את שכר הלימוד באוניב' בצורה פראית ודואגים שלעניים יהיו הלוואות ומענקים נדיבים. השיטה הזו לדעתם של הסוציאלדמוקרטים גרועה, משום שהיא דופקת את כל מי שאינם עניים מרודים ואינם עשירים – כלומר רוב האוכלוסיה.
הרבה אנשים שמדברים על צמצום פערים ומלחמה בעוני מדברים בעצם על מדינת רווחה שאריתית
לקריאה נוספת: הערך מדינת רווחה בויקיפדיה.
להלל, תודה על התגובה. זה דיון ארוך, אבל מה דעתך על הדוגמה של החוק לצמצום פערי השכר? באיזה אופן זה יכול להביא לקריסת הכלכלה? ההתנגדות לחוק נובעת, להערכתי, משיקולים אידיאולוגיים (ולא "כלכליים", שכן החוק לא יכול לגרום נזק "כלכלי") ומעיוות מוסרי והעדר בושה.
לאיתי, תודה גם לך על ההזמנה, אבל אני אריאל, וגלעד הוא אבי מורי בעל הבלוג הזה – http://www.seri-levi.com . וכנראה שאותו התכוונת להזמין (שכן כתבת 'גלעד'). אז בהצלחה עם האתר.
איזה כיף. גם מבחינת השיח האישי התועלתני, וגם מבחינת מה שנכון וראוי.
ואם אתה כבר בחופש [מלבד המילואים], אולי תכתוב יותר פוסטים?
[ואולי גם תמציא לזה מילה בעברית? אפשר לעשות תחרות נושאת פרסים בין המבקרים באתר]
אבל צריך גם משהו "ביקורתי": אני מתקשה לתפוס צד [או אפילו להתעניין] בוויכוח בין הליברלים לסוציאל-דמוקרטים, בגלל שהמון פעמים הוא מתנהל במישורים שונים: הסוציאליסטים מעלים טיעונים מוסריים שאי אפשר להתנגד להם, והליברלים מעלים טיעונים מעשיים שלא כדאי להתכחש להם. באופן אישי קל לי יותר לומר שהכל נרטיבים ולהמר על העדיפות המוסרית; אבל עדיין, עד כמה אני מוכן להסתכן? קשיא.
ושוב, איזה כיף.
זאת הכתיבה שלך שאני הכי אוהב. לא אקדמאית ולא פואטית. ככה, פשוט וישיר וכן. כך גם אני הכי קרוב לרעיונות שלך, שמצאו אותי כמעט בכל שורה שכתבת.
תודה על זה.
התגלגלתי לכאן דרך הבלוג של אבא שלך, וראיתי כי טוב.
יפה לך לכתוב בלוג תוך כדי תוכנית רביבים.
שנים שלא התראינו.
המון המון זמן לא קראתי
קטעים שלך כאלה,
שפשוט אומרים
את מה שעולה
בצורה טבעית.
זה ממש כיף.
אריאל, אני מתנצל על הבלבול בשמות אבל התכוונתי ממש ממש אליך.
פינגבאק: שלמה בר וריטה, תכניות רדיו, תאונות אופניים, וגנרל מבולבל – טור ליום ששי | ספר חברה תרבות
נהניתי מאוד לקרוא. אבחנות חדות וחשובות!. אם כי לגבי תפקידו של שלטון החוק נראה לי שלא הקשבת עד הסוף לעדית. (אני לא הקשבתי בכלל, אבל קראתי קצת בשנים שאחרי התיכון). דמוקרטיה כוללת גם את שלטון הרוב וגם את זכויות המיעוט. מי מגן על זכויות המיעוט? נכון מאוד – החוק, או יותר טוב החוקה, שזה כמו חוק אבל קשה יותר לשנות. הרוב יכול וצריך לשנות את החוק לפי ערכיו אבל עד שהצליח לעשות זאת, טוב יעשה אם יקפיד בשמירה על החוק כדאי שגם את החוקים החדשים שהוא הצליח לחוקק יישמרו היטב.
הי אריאל
המלצתי על מה שכתבת לשלי יחימוביץ' וזו התוצאה
http://shelly.org.il/node/3924