הכל בראש

א.

השבוע הגיעה מפקחת בכירה במשרד החינוך לשוחח עמנו, סטודנטים להוראה, על עניינים הקשורים בתחומי הלימוד והעבודה שלנו ושלה. בסוף דבריה הקדישה כמה משפטים למה שהגדירה "אחת הרעות החולות שלנו במערכת": לקויי הלמידה.

מגיעות אלפי פניות, היא אמרה, של ילדים הטוענים שהם ראויים לבחינה בעל פה, ולנו ("המערכת") אין אפשרות לעמוד בדרישותיהם. מורה לא יכול לבחון בעל פה יותר מארבעה תלמידים, היא הסבירה, זה פשוט מתיש. ואז התגאתה בכך שהיא ואנשיה הצטרפו לפרויקט בחינות מתוקשבות של משרד החינוך ('תקשוב' פירושו שהמחשב מקשיב במקומך), שכן "המטרה של המשרד", כלשונה, "היא להקטין את המספרים העצומים הנוראיים האלה שזורמים אלינו שוב ושוב ושוב".

אני רוצה להציע ניסוח אחר של העניין ולהתנגד לכמה אמירות שאני שומע בנושא מעת לעת. אינני מייחס את האמירות הללו לאותה מפקחת, אך דבריה עוררו אותי לכתוב דברים משלי, ותוכלו לדרוש זאת לגנותה או לשבחה. אבהיר כבר עתה שאינני מומחה לנושא ואין לראות בדבריי מידע מקצועי או ייעוץ.

ב.

אני לא מסוגל לראות ללא לוחיות שקופות שאני מרכיב על אפי. אני לא ממליץ לכם לנסוע ברכב שבו אני נוהג ללא הלוחיות הללו. אני גם לא מסוגל לנווט לבד בדרך מהאוניברסיטה לביתי, אותה דרך שאני נוסע בה כל יום באוטובוס, אפילו כשהלוחיות הממוסגרות מונחות על פרצופי. לכן אני גם לא ממליץ לכם לנסוע ברכב שבו אני נוהג, אם אינכם מכירים את הדרך היטב. וזה לא שאני לא אוהב טרמפיסטים, באמת.

תאמרו: זה הכל בראש. וזה נכון כמובן, כי עיניי הפגומות נמצאות בראשי, וכך גם אותו שבב זעיר במוחי שמתרשל בתפקידו כאחראי על ההתמצאות במרחב – גם הוא בראשי. הכל בראש. אז מצאתי לי מקצוע שבו אינני מתבקש להבחין בפרטים קטנים מרחוק וגם לא למצוא את דרכי בין נקודות גיאוגרפיות. במקום זה עליי לקרוא הרבה מילים במעט זמן, לנסות להבין מה כתוב בהן וגם לזכור חלק מהן בעל פה, ואפילו להסביר אותן לאנשים אחרים ולבדוק אם הם הבינו. ועם זה אני מסתדר קצת יותר טוב. תודה לאל.

באופן דומה, ישנם אנשים שאינם יודעים להניע את רגליהם כדי ללכת, ויש כאלה שלא מצליחים להבחין בין כחול וירוק. כולם מסתדרים, איכשהו. או שלא. לחלק מהבעיות יש פתרונות רפואיים. לחלק לא.

ג.

אשרינו שזכינו, שבדורנו שוכללו והתפתחו הכלים להבחין ביכולות נוספות, הנחוצות לאדם כדי להסתדר בחברה, שחזקות יותר אצל אנשים מסוימים וחלשות יותר אצל אחרים. מומחים לדבר יודעים לאבחן סוגים שונים של ליקויי למידה והפרעות קשב וריכוז, וגם להקל על התלמידים הסובלים מהם ולסייע להם. אני לא מבין בדיוק איך זה עובד, אבל אני סומך על המומחים, כמו בשאר תחומי הרפואה (אני גם לא מבין באופטיקה ובכל זאת משתמש במשקפיים). ובכן, התלמידים האלה, בניגוד למה שניתן לחשוב, לא חונכו בצורה גרועה, והם גם לא עצלנים. זה הכל בראש: השבב הזעיר במוח שלהם שאחראי על קריאת הרבה מילים במעט זמן, או על התרכזות במעט מילים בהרבה זמן, מתפקד בצורה פחות יעילה מאשר אצל רוב האנשים. האנשים האלה יכולים להיות מאוד נחמדים, ואכן יש כאלה מאוד נחמדים. הם יכולים גם להיות בלתי נחמדים, ואכן יש גם כאלה בלתי נחמדים. כמעט כמו שאר האנשים, הרגילים. אבל זה הכל בראש – לא כי הם המציאו את זה, אלא כי הראש שלהם שונה. הראש ממש; לא התודעה, לא הדמיון, לא המודע, התת מודע, העל מודע או הבר מודע. אלא הכדור הזה שנמצא על הכתפיים, שיש בתוכו המון חלקים זעירים כאלה שמכנים אותם בשמות מסובכים. זה לא נשמע הגיוני, אבל ככה זה. זה גם לא נשמע הגיוני שהעולם הוא כדור שמסתובב כל הזמן. אבל ככה זה.

אשרינו שזכינו, כי האנשים האלה, בדור הקודם, לא "פשוט הסתדרו" כי "התאמצו יותר", אלא ננזפו והושפלו ונענשו לאורך כל ילדותם על כך שהם עצלנים ורעים, הועברו ממוסד למוסד ובאופן כללי סבלו מאוד. חלקם הסתדרו איכשהו, בסוף, בזכות רצון טוב של אנשים, שהבינו באופן אינטואיטיבי מה שהובן באופן מדעי רק לאחר מכן. חלקם לא הסתדרו. אבל אנחנו זכינו, כי היום אפשר לעזור לאנשים כאלה. לא לעזור להם במובן של הענקת חסד למישהו שאינו ראוי לו, אלא לעזור להם כמו שהמשקפיים עוזרים לי לא להתנגש בקיר. תלמידים זכאים כעת לאפשרות הוגנת יותר למצות את יכולותיהם. הם נבחנים באופן שמתאים למבנה המוח שלהם (ולכן הם מקבלים "התאמות", ולא "הקלות", כי הם אינם נדרשים לעבודה קלה יותר). חלק מהם נוטלים תרופות שמסייעות להם לשמור על ריכוז, כמו שאני נוטל תרופות כדי לא להתעטש בתקופת הפריחה של עץ הברוש (אם כי יכולתי "להתמודד" ולא "לסמם" את עצמי, ולוותר על נשימה סדירה באביב). ויש עוד שיטות הוראה וטיפול רבות ומגוונות שהן טובות ומועילות, ובזכותן ילדים אומללים ששיחת נזיפה אצל המנהלת הייתה חלק משגרת יומם במשך שנים, מגלים פתאום לכולם ולעצמם שהם דווקא די אוהבים לשבת בכיתה וללמוד, ובזכותן ילדים שלא מסוגלים ללמוד מתמטיקה או ספרות – לא "לא אוהבים" אלא "לא מסוגלים" – לא חייבים לשלם על כך ברגשות אשמה לאורך כל ילדותם, אלא רשאים ויכולים ונדרשים להשקיע את מאמציהם באפיקים אחרים.

ד.

אמנם, יש רעה חולה במערכת. ובעצם יש שתיים. אבל הילדים הללו לא רעים ולא חולים; לא הם הבעיה. שתי הרעות החולות הללו, אולי כמו רוב הרעות החולות שבעולמנו, קשורות בכסף.

הרעה החולה הראשונה היא שבדומה לכל טכנולוגיה שעשויה לסייע לאנשים להתפתח, ללמוד, להשתלב בחברה, או לחיות – גם הטכנולוגיות הללו זמינות יותר למי שיש לו כסף רב יותר, וזמינות פחות למי שכספו מועט יותר. כך ישנם ילדי עניים, הסובלים מליקויי למידה והפרעות קשב וריכוז, שאינם מקבלים טיפול הולם והתפתחותם נפגעת, ומנגד ישנם ילדי עשירים, שהכסף של הוריהם מעניק להם זכויות יתר שלעתים הם אינם באמת זקוקים להן (ולזכויות היתר הבלתי מוצדקות הללו שנרכשו בכסף, ורק להן, ראוי לקרוא "הקלות" ולא "התאמות", אלא שרק מי שיודע לאבחן מי באמת זקוק להן ומי לא, יכול לקרוא להן כך).

הרעה החולה השנייה, והיא כאמור קשורה בראשונה, היא הפער שבין הידע הקיים במערכת לבין הרצון הטוב שלה. "המערכת", בהכללה, יודעת שיש תלמידים לקויי למידה ובעלי הפרעות קשב וריכוז, והיא גם יודעת כיצד אפשר לעזור להם. אך היא אינה רוצה מספיק לעזור להם. כל מורה צעיר מכיר את הפער הזה: הוא מקבל מהיועצת החינוכית רשימה של ההתאמות המגיעות לתלמידים, והוא רוצה בכל מאודו לאפשר לכל תלמיד ללמוד ולהצליח (כי לשם כך הוא הגיע לבית הספר, ולא כדי להתעשר, כפי שאנשים משערים לעתים בטעות). אך הוא איננו יכול להעניק להם אותן, כי לשם כך הוא זקוק למורים נוספים, חדרים נוספים ושעות נוספות, וכל אלה אינם בנמצא. הרי לכם היפוך מעניין: ליקויי הלמידה והפרעות הקשב מוגדרות על ידי אנשים מסוימים כחוסר רצון מספיק, אך למען האמת הן עובדות בטבע. ואילו העדר התקציב הממשלתי לטיפול בליקויים ובהפרעות מוצג לעתים כעובדה בטבע, בעוד שלמעשה הוא תוצאה של חוסר רצון מספיק.

ה.

המומחים לליקויי למידה מרבים להשתמש במצגות ולהסביר בכל מיני מונחים לועזיים כיצד המוח בנוי ואיזה חלק בו אחראי על פעולה כזו או אחרת. אני בדרך כלל לא זוכר מי אחראי על מה, אולי המוח שלי לא מתאים לסוג הידע הזה, אבל אני חושב שזה לא משנה למומחים האלה ולא בגלל זה הם משתמשים במצגות. מה שמשנה הוא שתראה בעיניך: ליקויי למידה והפרעות קשב קיימים במציאות, במציאות הפיזית ממש. הנה, בחלק הזה של המוח, או בחלק הזה.

אינך צריך להכין את עדשות המשקפיים בעצמך ואפילו לא לדעת מה זה צילינדר, ואינך צריך לאבחן ליקויי למידה בעצמך ואפילו לא לדעת מה זה דיסקלקוליה. אבל בשני המקרים, אם לא תכיר בידע הרפואי הקיים – אמנם קיים אצל אחרים – ותשתמש בו, אלא תעדיף להתעלם ממנו ולחשוב שאתה יודע יותר טוב מכולם, קרוב לוודאי שבמוקדם או במאוחר מישהו יידרס בגללך. זהירות.