ספרי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה. מה יעשו? יקראו את המבוא. בשנים האחרונות שמתי לב שאני קורא הרבה מבואות של ספרים ומעט מאוד ספרים שלמים. יש לכך כמה סיבות. הסיבה הראשונה היא האלוה יתעלה שהוא עילת העילות והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.
הסיבה השנייה היא כאמור ריבוי הספרים ומיעוט הזמן. מה יעשה היהודי כאשר הוא נמצא בעמוד 34 בספר חדש על הסיפור התיאופני במקרא כשלפתע צונח לידיו ספר ישן על הפילוסופיה של מרטין בובר? יעבור לספר הבא.
הסיבה השלישית היא סדר העדיפויות בבניית הידע, או השאלה הנצחית: מה עדיף – לדעת הרבה על מעט או מעט על הרבה. באוניברסיטה, ככל שאתה מתקדם אתה יודע יותר ויותר על פחות ופחות, ובסופו של דבר אתה מומחה בעל שם עולמי לשלוש שורות בתרגום השבעים. זה לפחות הדימוי הרווח של הידע האקדמי; הוא לא מדויק אם כי יש בו מן האמת. לעומת זאת לקורא העברי המשכיל, וכן למורה, נחוץ ידע פחות עמוק על מגוון רחב יותר של נושאים. ובמילים אחרות, אתה שואל את עצמך: האם לקרוא עכשיו 400 עמודים על השפעתו של ויטגנשטיין המאוחר על הרב סולובייצ'יק המוקדם, ש-300 עמודים מתוכם מוקדשים לסקירת המחקר הקודם בנושא והפרכתו, או לחילופין לקרוא 40 עמודים על יהדות אשכנז בימי הביניים, 40 על משה רבנו בספרות בית שני, 40 על תודעתו העצמית של הלל צייטלין וכן 40 עמודים על עוד שבעה נושאים נוספים. לא מופרך להעדיף את האפשרות השנייה.
הסיבה הרביעית היא שמבוא לספר הוא טקסט תמציתי ורב ערך שמלמד אותך רבות, זאת כמובן בתנאי שהוא כתוב היטב. המבוא מעניק לך ידע כללי עדכני על הנושא שהספר עוסק בו; סקירה קצרה של מצב המחקר, תולדותיו, יתרונותיו וחסרונותיו; שאלת המחקר שהספר מתמקד בה והטענה המרכזית שתעלה מתוצאות המחקר; וגם הדרך המתודולוגית שהמחבר נוקט בה – שיטת המחקר והאופן שהוא מוליך בו את הקורא מפרק לפרק עד להשלמת הטיעון. ממבוא טוב לומדים גם ידע כללי, גם ידע אקדמי "מקצועי" (כלומר: מי נגד מי ולמה בעולם המחקר הנוכחי) וגם מתודות ללימוד ולחשיבה.
קריאת מבואות רבים יוצרת בראשך מעין קטלוג לשעת הצורך. הקטלוג הזה ממפה הן את הידע עצמו והן את המחקר. כך, כאשר אתה זקוק באמת להעמקה בנושא מסוים אתה יודע איפה לחפש אותו. וחוץ מזה, אתה יכול להפגין ידע מחקרי במקומות שדורשים זאת: אתה יודע את טענתו המרכזית של פלוני ואת נקודת המחלוקת שלו עם אלמוני אף על פי שלא קראת את ספריהם מעולם אלא רק את המבוא לספרו של פלמוני. אתה יכול להבין על מה מדברים בסמינר מחקרי ולהשתלב בשיחות ויש לזה חשיבות בהקשרים מסוימים.
אלה אפוא הסיבות לכך שבדרך כלל אין מוצאים בבלוג זה סקירות ספרים, שכן מחברו איננו קורא ספרים שלמים אלא רק מבואות. ואם תאמר: אדרבה, סקור נא בעינינו כמה מן המבואות שקראת לאחרונה. ויש לומר: אדרבה ואדרבה. אסקרה כעת מבואות של ספרים אחדים, שבמקצתם אף העזתי וקראתי פרק או שניים. ומי שימצא זמן ועניין לקרוא את ההמשך, אשמח אם יגלה לי את הסוף.
ספרו של ג'ורג' סברן "ויפגע במקום: הסיפור התיאופני במקרא" עוסק בסיפורים מקראיים המתארים את התגלות האל (תיאופניה בלעז) בפני האדם. ספר זה משתייך לאסכולת חקר הסיפור המקראי, כלומר חוקרים שמשתמשים בכלים של חקר הספרות על מנת להבין טוב יותר סיפורים מקראיים. באופן קונקרטי יותר, סברן משתמש במתודה המכונה "סצנת דפוס". המתודה הזו פותחה בחקר הספרות הקלאסית (אך מה יותר קלאסי מן המקרא?) ויושמה לראשונה על סיפורים מקראיים במחקריו של אורי אלטר. הטענה הבסיסית היא כזו: כל יצירת אמנות באשר היא, מבוססת על קונוונציה, על מסגרת מסוימת הידועה הן ליוצר הן למאזינים / צופים / קוראים / מתבוננים וכו'. אם למשל אנחנו רואים קומדיה רומנטית, אנחנו יודעים בדיוק למה לצפות. אנחנו יודעים שהזוג שנראה בהתחלה לא קשור יתאהב לפתע. אנחנו יודעים שאחרי שהכל ייראה טוב, בערך אחרי שני שליש מהסרט, משהו ישתבש. אנחנו יודעים שבסוף הסרט הם יתאהבו לנצח נצחים וכן הלאה. זה לא מה שמפריע לנו ליהנות מהסרט אלא להפך: זה מה שמאפשר את זה. אילו היינו רואים קומדיה רומנטית שבה הגיבורים קודם כל מתאהבים לנצח; אחר כך האישה מתה; הכלב שלה מתחתן עם הגיבור והגיבור הופך למרק דלעת, היינו מאוד מאוכזבים. קרוב לוודאי שהיינו אומרים: הרי זו בכלל לא קומדיה רומנטית! מצד שני, אם הסרט ייצמד באופן מוחלט לכל כללי הז'אנר, הוא יהיה סרט צפוי ומשעמם. היצירה, אומרים החוקרים האלה, מבוססת על משחק שבין היצמדות ל"סצנת הדפוס" לבין חריגה ממנה. היצמדות יתרה תהיה משעממת; חריגה יתרה תהיה מוזרה וחסרת פשר.
אם כך, כדי להבין יצירת אמנות עליך להבין מהי סצנת הדפוס שהיצירה נכתבת במסגרתה. כך תרוויח שני דברים. קודם כל, עצם הזיהוי של סצנת הדפוס והניתוח שלה ילמד אותך על התרבות שבה היא פועלת. למשל, העובדה שקומדיה רומנטית מסתיימת תמיד בסוף טוב מלמדת שהאמריקאים מאמינים בכוחה של האהבה להתגבר על מכשולים ולנצח. העובדה שפעמים רבות קומדיה רומנטית מזווגת זיווגים מפתיעים לכאורה בין בני מעמדות שונים או בעלי אופי שונה יכולה גם היא ללמד על תפיסות מסוימות שיוצרי הסרטים וקהל היעד שלהם מחזיקים בהן. הרווח הגדול לא פחות הוא שאם תזהה את סצנת הדפוס, תוכל להבין כל סרט בפני עצמו. תוכל להבין עם אילו יצירות הסרט מתכתב, היכן יש לו ביקורת על הדפוס, באילו מקומות הוא בחר לחרוג ממנו. תבין מצד אחד את המכנה המשותף של כל הסרטים מהז'אנר הזה ומצד שני את הייחוד של כל סרט וסרט. אילו היית צופה רק בקומדיה רומנטית אחת בכל ימי חייך, אזי חוץ מהעובדה שאין לך חבֵרה, היית גם מבין את הסרט פחות טוב.
אומר אורי אלטר: כל זה נכון גם לגבי הסיפור המקראי. הסופרים המקראיים פעלו בתוך תרבות ספרותית קונקרטית והגיבו אליה. הבעיה היא שנותרו לנו מעט מאוד סיפורים מהתקופה ההיא: אלה שבתנ"ך וקצת מבחוץ. קשה לעבוד עם זה, אבל אפשר. צריך לנסות לזהות בתוך התנ"ך את "סצנות הדפוס" הללו ולנסח את הכללים שלהן. כך נוכל גם ללמוד משהו על הספרות המקראית כולה וגם להבין טוב יותר את משמעותו של כל סיפור. הדוגמה המפורסמת היא "התאהבות ליד הבאר": יעקב פגש את אשתו ליד הבאר וגם משה. אני יכול ללמוד מזה משהו על אהבה ועל בארות. העובדה שיצחק, לעומת זאת, לא פגש את אשתו ליד הבאר, אלא עבד אברהם פגש את אשתו של יצחק ליד הבאר, מלמדת שמצד אחד הסיפור הזה משתייך לסצנת הדפוס ומצד שני חורג ממנו בנקודה קריטית.
מה מוסיף על כך הספר שלפנינו? הוא זיהה סצנת דפוס נוספת: הסיפור התיאופני. ג'ורג' סברן אומר: אם נשים לב לפרטים של הסיפור התיאופני, נוכל ללמוד משהו מהותי על האופן שבו סופרי המקרא באופן כללי תפסו את ההתגלות האלוהית לאדם. מה קורה לפני ההתגלות, מה קורה במהלכה. מה היחס בין שמיעת האל לבין ראייתו. האם ההתגלות מתרחשת כשהאדם דווקא לבדו או עם אנשים נוספים. איזו תמורה היא מחוללת בחייו. כיצד האדם מגיב להתגלות. כל אלה הן שאלות ספרותיות, אבל הן בעצם שאלות תיאולוגיות כבדות משקל על מיהו אלוהים ומה היחס בינו לבין בני האדם. ובשלב השני, אחרי שגילינו מהי סצנת הדפוס של התגלות האל ומה אפשר ללמוד מזה, אפשר כעת לבחון סיפורים אחדים המשתייכים לדפוס הזה ולבדוק במה הם נצמדים למבנה הקבוע ובמה הם חורגים ממנו. על בסיס השיטה הזו סברן קורא מחדש כמה סיפורים מקראיים ידועים כגון חלום יעקב, ההתגלות למשה בסנה וההתגלות לאליהו.
לחוקרי הסיפור המקראי יש בדרך כלל מאפיין שהוא יתרון או חיסרון, תלוי בעיני המתבונן. המאפיין הזה הוא נטייה לקריאה הוליסטית של סיפורים, כלומר הימנעות מהניסיון לחלק סיפור למקורות שונים, לשחזר גרסאות קדומות כביכול וכיוצא בזה. האמונים על השערות מסוימות בחקר המקרא יראו בכך חיסרון, שכן סברן וסיעתו מנתחים סיפור שאינו סיפור, ומוטב היה אילו היו מעמידים תחילה את הסיפור על מכונו. השוללים את ההשערות הללו מטעמים דתיים או אחרים יראו בכך יתרון – הנה ניתוח יפה של סיפור שאפשר ללמד גם בהרצוג ובבר-אילן, להחכים ולהעמיק ולא להסתבך בעניינים שהשתיקה יפה להם.
היות שהכברתי מילים רבות מן הצפוי רק על מבוא אחד ויחיד, יחכו המבואות האחרים לפעם אחרת.
תשמע, אתה פשוט כותב יפה.
ושאלת היחס(ים) בינינו לבין אלהים היא שאלה מטרידה מאד (אותי, לפחות). אז יופי.
והערה:
נעוץ סוף דבריך (ההערה על הקריאה ההוליסטית) בתחילתם (על הזמן הקצר והמלאכה המרובה), שכן הנחת יסוד הוליסטית עושה את חיינו קלים יותר, ואת קריאתנו רציפה ותמימה יותר. תוכו רצוף אהבה.
ואם החיים כל כך מורכבים, נחמד שהספרים יכולים להיות מקלט של פשטנות מסויימת.
(אם כי לא אוכל מבלי להסתייג, שהרי אין כחה של הספרות (ובכלל: האמנות על ענפיה) כי אם ביכולתה לשקף (והשיקוף מחדש לנו בבחינת "וגופך לי מבט וחלון וראי") את חיינו על מורכבותם ורובדיהם המסועפים).
שפתיים יישק. ועוד אומר כי כל העולם כולו בחינת פרוזדור הוא ואכמ"ל
ואף אני באתי על החתום
מבוא למבוא למבואות, לקוראים המממהרים.
http://bloggershuni.blogspot.com/2011/02/blog-post_07.html
תודה על הסקירה. מרתק באמת.
משפט מפחיד וזוטר: לו היית רואה רק קומדיה רומנטית אחת בחייך.
ונתת לי חומר למחשבה על בארות אליעזר ורומנטיקה מקראית. תודה.
זה סטרט-אפ ענק, סקירת מבואות. האתר הזה הולך צעד אחד קדימה, ומביא את המבואות עצמם – http://www.text.org.il.
מה גם שבשבילי הקורסים המועילים ביותר ששמעתי באקדמיה הם אלו שהיו בבחינת מבואות – מיפוי של נושאים באופן שמקל על השוטטות האישית לאחר מכן. זה קשור גם ליצירתיות המתאפשרת באיזורים הבין-תחומיים של עולם הרוח, בחיבורים שנוצרים כשיודעים מעט על הרבה דברים.
ולגבי הספר הנסקר – יש משהו מוזר בשילוב בין גישה הוליסטית לסיפור לבין המתודה המדוברת, שנראית כמנסה לשחזר את התודעה המשוקעת במבנים הספרותיים. מצד אחד, אם לא כך נוצר הסיפור אז המבנה משקף לכל היותר את תודעתו של העורך, וגם זה תלוי במידת החירות שהיתה לה בקביעת המבנה. מצד שני, אם המוקד הוא לא המחבר אלא הקורא, אולי צריך בכלל לחשוב איך הסיפור המקראי מתכתב עם הדפוסים של היום? אתמהא.
יש התקטננויות שאנני יכול להתחמק מהן.
אני די בטוח שהרב סולובייצ'יק לא הושפע מויטגנשטיין.
חוץ מזה, מצויין.
אריאל, אתה כותב נהדר!
(ואולי גם אני אתחיל לקרוא מבואות. זה עדיף על פני לא לקרוא בכלל.)
פינגבאק: תורה ותפילה בבית הכנסת "הכט" בהר הצופים | הוי אריאל
פינגבאק: בובר וחברים, חסידות ומקרא: שלושה מבואות לחג | הוי אריאל