הפוסט הציוני: רשמים מאירועי יום העצמאות

1. טקס הדלקת המשואות

בעיצומו של טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, פרצו לבמה יואל שליט וחברתו יערה וינקלר. בכך, אמר נועם שליט לאחר מכן, בישרו השניים את החרפת פעולות המחאה למען שחרורו של החייל החטוף גלעד שליט. את דעתי בנושא הבעתי בעבר בהרחבה ואני מתכנן לעשות זאת שוב בקרוב, אך כעת אתייחס בקצרה לסוג המחאה הזה: האם ראוי לנהוג כך? האם טוב ונכון לשבש את הטקס החגיגי היחיד כמעט שיש בישראל (להוציא טקסי זיכרון), למען מחאה פוליטית?

image

כן, זוהי מחאה פוליטית, כמו כל סוג אחר של השמעת ביקורת על מדיניות הממשלה במטרה להביא לשינויה. זה איננו "פיקוח נפש", כי איש אינו חושב שעצם ההפרעה לטקס תביא להצלת חייו של מישהו. זה גם איננו צו המצפון האוניברסלי או הלאומי, משום שלא כל האנושות ולא כל העם תומכים בדעתה של משפחת שליט, ובצדק. זוהי מחאה פוליטית הזוכה לתמיכה ציבורית מסוימת ולתמיכה תקשורתית רחבה לאין שיעור.

לא, טקס הדלקת המשואות אינו "חשוב יותר" מחייו של גלעד שליט; גם לא מהחיים שלי, העלולים להילקח ממני אם תנהג הממשלה כפי שמשפחת שליט דורשת; גם לא מהחיים של זקנים שאין להם כסף לתרופות. הטקס הוא סמל: סמל לעצמאות, לציונות, לאחדות המגשרת על המחלוקות וההבדלים. התעוזה להפריע לטקס משקפת את עמדת "המדינה זה אנחנו" – עמדה שכלי התקשורת מיטיבים לבטא כאשר הם מדווחים על "מדינה שלמה" המשתתפת בפעולות מחאה בנושא שליט. אולם ההפגנה שערכו וינקלר ושליט משיגה את התוצאה ההפוכה. בעיני רבים, כך נראה לי, היא יוצרת את הרושם שבני המשפחה והפעילים הולכים ומתרחקים מן הציבור הרחב; הם מעדיפים את שלומו של אדם אחד היקר ללבם על פני שלומם של מאות אחרים, הם מייחסים לעצמם עליונות מוסרית ותבונית על פני כל השאר וטוענים, ללא הצדקה, לקונצנזוס סביבם, וכעת הם אינם מהססים גם להפגין זלזול בציבור ובממלכתיות הישראלית.

ונסיים בשבח: המארגנים לא הפסיקו את הטקס ולא הפנו את המצלמות אל המפגינים, וטוב עשו.

 

 

2. חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי

image

משנה לשנה הופך חידון התנ"ך לטרחני יותר ויותר, ואת המטרה העיקרית שלו בעיניי – להגדיל תורה ולהאדיר – הוא מחמיץ בגדול. ארבעים דקות של נאומים בפתיחת האירוע ועוד כמה דקות בהמשך, סדרת סרטונים ארוכה בנושאים שונים ומשונים, שירים וריקודים, הלצות עבשות וחילופי עלבונות מביכים בין מנחה החידון לבין הנשיא החמישי של מדינת ישראל – כל אלה אינם מותירים זמן רב לחידון התנ"ך עצמו. שוב ושוב אותן שאלות לא ברורות, תרגומים לא מדויקים, בלגן על הבמה, חוסר אחידות ברמת השאלות ובנדיבות השופטים, שוב ושוב ניצחונם של הישראלים. מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, השלם את הפסוק.

והרי כמה המלצות: להפקיע את החידון מידי צה"ל; להחליף את המנחה בדחיפות; להחליף את חבר השופטים ולהציב בו, בין השאר, מומחים לתנ"ך דוברי שפות שונות; ואולי הכי חשוב – במחילה – להעלות את אחוז הלא-דתיים בין המארגנים, בין המתמודדים ובין הצופים, ולעמעם את הזיקה הבולטת כל כך בין החידון לבין מגזר מסוים באוכלוסייה. אין כל הצדקה לכך שאדם המופיע בסרטון חובש כיפה כאשר הוא ניגש לשאול את השאלה, וגם מראש הממשלה ומשר החינוך אין לצפות לכך. התנ"ך שייך לכולם והוא מעניין ומרגש; מגיע לו יותר מהשבת-ארגון הזאת.

ונסיים בשבח: הופעתו של חנן יובל בחידון הייתה מרגשת ומשמחת.

 

 

3. טקס הענקת פרס ישראל

במורה הנבוכים, חלק ג, פרק כה, הבחין הרמב"ם בין ארבעה סוגים של פעולות: מעשה שווא, מעשה משחק, מעשה לבטלה או מעשה טוב ויפה. מעשה שווא אינו מיועד לשום מטרה – כמעשהו של אדם הנוקש על השולחן בזמן קריאת ספר. מעשה לבטלה נועד לתכלית מסוימת, אך בסופו של דבר לא השיג אותה – למשל אדם שרץ לאוטובוס אך לא הספיק. מעשה טוב ויפה הוא מעשה שנועד לתכלית טובה וראויה והצליח להשיג את תכליתו – למשל אדם שנתן צדקה ושיפר את מצבו של אדם אחר. ואילו מעשה משחק הוא "מעשה שמתכוונים בו לתכלית שפלה, כלומר, שמתכוונים בו לדבר לא הכרחי ולא מביא תועלת רבה, כמי שרוקד לא לשם התעמלות, או עושה מעשים כדי להצחיק".

ההבחנה בין מעשים שתכליתם ראויה לבין מעשים חסרי תכלית או בעלי תכלית בלתי ראויה היא הבחנה חשובה. לא חשוב להצליח בכל דבר; חשוב להצליח בדברים חשובים. העובדה שאדם ניהל באופן מוצלח, נניח, קבוצת כדורסל, והנהיג לשם כך שיטות ניהול "מפתיעות" (כך אמר הקריין, ודומני שאין זו מחמאה עבור שיטת ניהול), אין בה כדי להפוך אותו ראוי לפרס. במיוחד אם אותו אדם, נניח, נהג באופן כוחני, שלט בעת ובעונה אחת באיגוד הכדורסל הלאומי ובקבוצה העשירה ביותר בליגת הכדורסל, העניק שוחד לשופטי תעבורה, ניהל משא ומתן עם שחקני הקבוצה היריבה ועוד.

ונסיים בשבח. את ההבחנה הזו של הרמב"ם, והבחנות רבות נוספות, שיש להן חשיבות לא רק משום האתגר או המצוינות או העברת הזמן, אלא בגלל העומק הטמון בהן, חשיבותן ההיסטורית והדתית, תרומתן לחיים – זכיתי לקרוא בעברית בהירה ורהוטה ובליווי ביאורים והפניות, במהדורתו של הפרופסור מיכאל שורץ למורה הנבוכים.

image

את שורץ פגשתי לפני כמה שנים בימי השבעה על סבתי. גיליתי אז לשמחתי שהמתרגם הדגול, שכה נהניתי ללמוד את תרגומו לספר הפילוסופיה המופתי, הוא זקן ירושלמי צנוע ונעים הליכות, ואף זכיתי לשוחח עמו קמעה בדברי תורה. יבורך פרופסור שורץ, שקיבל השבוע את פרס ישראל על מהדורה זו, באריכות ימים ובריאות טובה. ובעזרת האלוה יתעלה, יזכה להוציא לאור את התרגומים שהוא שוקד עליהם בשנים האחרונות – לשמונה פרקים לרמב"ם ולספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי – ועוד תרגומים וביאורים רבים, מהנים ומאירי עיניים (ואף משעשעים לעתים, כידוע ליודעי ח"ן) לספרי ההגות הקלאסיים של אומתנו.

פורסם בקטגוריה מה בוער, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

7 תגובות בנושא הפוסט הציוני: רשמים מאירועי יום העצמאות

  1. מאת חיותה‏:

    מסכימה עם כל מילה, למעט השבח לחנן יובל. הופעתו היתה חלשה, גרועה, הוא זייף, לא היה פלייבק. לא היה טוב.
    ככלל, וברוח דבריך, נעדרו מהבמה באופן חשוד נשים שרות.

  2. מאת אהרן פוירשטיין‏:

    זה פוסט ציוני ? את העיקר השמטת 🙂

  3. מאת איתן‏:

    אכן, שעשועים רבים יש במורה
    [כנראה שיודע ח"ן אנוכי!]
    ומי יודע, אולי נזכה להשתשעשע גם מהכוזרי, ולהמתיק גם אותו בלשונו הזהב של פרופ' שוורץ?

  4. מאת אלון‏:

    הטקס הוא סמל רק כשהצורה שלו חופפת את התוכן.
    ברגע שצינזרו את המחאה של יואל, ורק על עצם הצינזור אני מדבר,
    מספר דקות לאחר נאומו של ריבלין על הצורך בהכלה, על החברה על כל גווניה, וכמה דקות לפני המשואה למען החיילים והנעדרים וכ',
    כשהצנזורה הזאת קוראת- כשהסמל מתנתק מן התוכן שלו-
    אז הוא הופך למניירה. רק מניירה.
    מחווה ריקה.

    • מאת אריאל‏:

      אלון,

      קודם כל, המחאה לא 'צונזרה'. המטרה של שידור הטקס בערוץ הממלכתי היא לא מטרה עיתונאית-חדשותית אלא מטרה טקסית בפני עצמה: השידור הוא חלק מהטקס. המחאה הזו לא הייתה חלק מהטקס, היא אמנם הייתה אירוע חדשותי מעניין, שמקומו במהדורת החדשות.

      ולעצם העניין יש לי להוסיף שני דברים שנתחדשו לי לאחר קריאת כתבת שער (!) במוסף השבת של ידיעות, על "לוחמת החופש" יערה וינקלר, חברתו של יואל שליט:

      (א) לא מקובלת עליי הטענה שהעיסוק בערבות הדדית הוא 'ציניות מזוויעה' (כלשונה של וינקלר וכדבריך בלשון אחר) כל עוד גלעד שליט בשבי. הרבה לפני חטיפתו, נעשו עוולות נוראות הרבה יותר במדינה, ועדיין נעשות. אנשים מתים בכל יום בגלל מדיניות ממשלתית מכוונת ורשלנות בלתי מכוונת. אם זה הופך את הדיבור על ערבות הדדית לציניות – בסדר. אבל אני לא מקבל את הרדוקציה של כל הערכים ושל כל הפרת-הערכים למקרה אחד ויחיד, טראגי ונורא ככל שיהיה.

      (ב) מה שהיה בטקס הוא לא התפרצות רגשית ספונטנית של אחד מבני המשפחה, שיש "להכיל" אותה, אלא הפגנה. ההפגנה תוכננה, לפי עדותם של וינקלר ושליט בכמה כתבות בעיתונות, לפרטי פרטים, כולל ניסוח השלטים, מי יחזיק איזה שלט, אילו מילים ייצבעו באדום, מתי בדיוק יפרצו לבמה, כיצד יתנהגו כשהשוטרים יפנו אותם, הכל כידוע תואם עם כתבת ערוץ 2 וכו' וכו'. הפגנה פוליטית היא דבר לגיטימי וטוב, אבל אין מקומה בטקס ממלכתי, ויש "לצנזר" אותה מהטקס, כפי שאין לאפשר שום הפגנה פוליטית אחרת בטקס.

סגור לתגובות.