דברים בטקס הסיום של מחזור ח' בתכנית "רביבים" של האוניברסיטה העברית בירושלים, ט"ו באייר תשע"א
שנינו במסכת אבות: "רבי ישמעאל אומר, הלומד תורה על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד".
בחסדי שמים ובעזרת כל האנשים הנמצאים כאן היום, זכינו לארבע שנים מופלאות שבהן למדנו תורה על מנת ללמד. הביטוי הזה, "ללמוד תורה על מנת ללמד", יכול להתפרש בשתי דרכים, ובשתי הדרכים האלה הלכנו יחדיו בתקופה הקסומה הזו, העומדת בפני סיומה.
ראשית, למדנו תורה. התנאים שהעמידה לרשותנו תכנית רביבים אפשרו לנו, במידה שאין כדוגמתה, להקדיש את רוב זמננו ומרצנו לתחומי דעת מרתקים, שלפחות על חלק מהם לא ידענו כלל שהם קיימים. העמקנו במקרא ובמחשבת ישראל, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, בהיסטוריה של עם ישראל, בספרות העברית לדורותיה, בפולקלור היהודי ובלשון העברית. עסקנו בַּכְּלָלִים וּבַפְּרָטִים: בתיאוריות רחבות על התהוות האומה, הרעיונות הנצחיים והיצירות המכוננות, ובדקדוקי לשון ונוסח – פסוק אחד בתנ"ך, שורה אחת בשיר, רגע נשכח בתולדות הזמן. למדנו לחשוב: לעתים באופן ביקורתי, ממוקד, חד כתער, ולעתים באופן מופשט, יצירתי ונועז. קראנו שוב ושוב את הטקסטים הגדולים, ובכל קריאה נתחדשו לנו חידושים: דברים שלמדנו על הכתובים מפי מורינו ומפי עצמנו, ודברים שלימדו אותנו הכתובים על עולמנו שלנו. הכרנו את דרכי המחקר ותולדותיו, את הכלים הלשוניים, הספרותיים וההיסטוריים, את מקומה של הערת שוליים ואת סודותיה של הספרייה. למדנו שפות חדשות: ארמית, אכדית, יוונית, גרמנית, צרפתית, ספרדית, אנגלית כמובן, ואפילו עברית. היינו סטודנטים במשרה מלאה ועוד הרבה יותר: בכל שנה למדנו בערך פי שניים מסטודנט ממוצע. זאת גם ההזדמנות לבקש סליחה מבני משפחתנו, אם לא באנו מספיק לבקר, אם לא הספקנו להתקשר, אם הגענו הביתה טרוטי עיניים.
*
המובן השני של הביטוי "ללמוד תורה על מנת ללמד", הוא ללמוד את תורת הלימוד עצמה, את תורת ההוראה. נהוג לומר כי הוראה איננה מקצוע אלא אמנות. אם הכוונה לַשכר הזעום המאפיין את שני התחומים, אז ההשוואה לצערי נכונה. אך כשאומרים שההוראה היא אמנות, בדרך כלל מתכוונים לכך שהיכולת להיות מורה טוב היא מתת אל, כישרון מולד, ולא מיומנות מסובכת שאפשר וצריך לרכוש אותה ולהתאמן עליה. בארבע השנים הללו נוכחנו שדעה קדומה ורווחת זו איננה נכונה. אכן, הוראה דורשת כישרון, ונדמה לי שרובנו עדיין איננו משוכנעים שנתברכנו בכישרון זה. אך לא פחות מכך, הוראה היא מקצוע, היא תורה שיש ללמוד, ובתורה הזו אנו עוסקים בכל יום ויום לפרטי פרטים. אזכיר רק דוגמאות אחדות: כיצד מתכוננים לשיעור? אילו שאלות שואלים? כיצד מנסחים ומעצבים דף עבודה? מה כותבים על הלוח? באיזה קצב ובאיזו עוצמה מדברים בכיתה? לאן מביטים? מה לובשים? איך נותנים שיעורי בית ומבחנים ואיך בודקים אותם? איך מתמודדים עם בעיות משמעת? מהם ליקויי למידה ומה עושים איתם? איך יוצרים מערכת יחסים נכונה ופורייה עם התלמידים, עם העמיתים, עם ההנהלה ועם ההורים?
כל השאלות הקטנות והמעשיות הללו אינן רק עניין של אינטואיציה, כישרון ושכל ישר: הן נתבררו במחקרים, בספרים ובניסיון החיים, ויש בהן דעות ואסכולות שונות, שכל אחת מהן תלויה בתשובות לשאלות אחרות, כלליות ועקרוניות יותר, שאף הן נידונות שוב ושוב במהלך לימודינו, כגון: מה טיבה של הוראה ומה מטרתה? מיהו המורה המשמעותי? מהם הפשר והצידוק הפילוסופיים לפעולת ההוראה? באיזה הקשר חברתי מתרחשת ההוראה שלנו? האם אנו נציגי הממסד או שמא חותרים תחתיו ומציבים לו אלטרנטיבה? האם ההוראה בישראל יוצרת שוויון הזדמנויות או שהיא דווקא מנציחה ומשעתקת את פערי המעמדות בחברה? מהם התהליכים הפסיכולוגיים המתרחשים בעת למידה ומה תפקידו של המורה המבוגר בהתפתחותו השכלית והרגשית של התלמיד הצעיר? מהם הרגשות המלווים אותנו, המורים? מדוע אנו שמחים, פוחדים, נעלבים? האם ראוי שנרגיש כך? מהן התפיסות הגלויות והסמויות שאנו מביאים עמנו בכל הנוגע לזהות היהודית, להיסטוריה היהודית, לכתבי הקודש, לָאמונה ולַכפירה, לַמסורת ולַביקורת?
את שתי התורות הללו – תורת הידע, התוכן, הטקסט, ותורת ההוראה, החינוך, האדם – אנחנו נדרשים לשלב לכדי תורה אחת, ולהביאָה מדי יום ביומו אל תוך חדר הכיתה הצפוף, הרועש, הסוער, הטרוד בענייניו: שם עלינו להוסיף לתורה התיאורטית הזו את אישיותנו שלנו, ואת אישיותם של עשרות נערים ונערות, שלא תמיד מצפים בקוצר רוח למוצא פינו. זוהי משימה אינטלקטואלית, רוחנית ורגשית מורכבת מאין כמוה, ובכל יום ויום אנו משתדלים ככל יכולתנו לעמוד בה בכבוד.
*
במסכת ברכות מסופר על רבי נחוניא בן הקנה, שביציאתו מבית המדרש היה מתפלל תפילה קצרה, שבה היה, כדבריו, "נותן הודיה על חלקו". כעת, בצאתנו מבית המדרש, הגיעה השעה לתת הודיה על חלקנו.
תודה לאל.
תודה לצוות ההנהלה והמזכירות של תכנית רביבים, על שנתתם בנו אמון וראיתם בנו מועמדים ראויים, על תשומת הלב לכל אחד מאיתנו ולכולנו כקבוצה, על התכנון המדוקדק והמושקע של תכנית הלימודים ושל תכניות ההעשרה הרבות, על הסיוע בכל הנדרש ועל הארת הפנים התמידית. תודה למוריי ומורותיי חוקרי מדעי היהדות בפקולטה למדעי הרוח, המרחיבים את דעתנו ואת ידיעותינו ומעניקים לנו עומק והשראה בדבריכם, בכתביכם ובשיחות עמכם. תודה למורותינו המנחות הפדגוגיות, על היותכן דמויות לחיקוי כבני אדם, כמורות וְכִמְחנכות, על העצות וההדרכה, ובעיקר על ההקשבה והמילה הטובה, בכל עת ובכל שעה. תודה להורינו ולבני משפחותינו, על התמיכה החומרית, המעשית, הנפשית והרוחנית; בלעדיכם לא היינו מסוגלים להתחיל את המסע וקל וחומר לסיים אותו. עלינו להודות גם לתלמידינו, שאינם נמצאים כאן, על כל מה שהם מלמדים אותנו על העולם, על התורה ועל עצמנו, על הכנות ועל שמחת החיים, ועל הפתח, שפעמים הוא צר כחודה של מחט אך פעמים הוא רחב כפתחו של אולם, שהם פותחים עבורנו אל תוך עולמם.
עד כה דיברתי כנציג המחזור, וכעת אני מבקש לפנות אליכם, חבריי וחברותיי היקרים, בוגרי מחזור ח' של תכנית רביבים. תודה לכל אחד ואחת מכם על כל מה שלימדתם אותי והענקתם לי. תודה על שיתוף הפעולה האינטנסיבי בלימודים האקדמיים, שבלעדיו ייתכן שאיש מאיתנו לא היה מוזמן לטקס שייערך כאן בעוד שעה קלה, ועל העזרה בָּהוראה, על כללותיה ודקדוקיה. תודה על השותפות הרוחנית העמוקה, שהעניקה משמעות לכל מה שלמדנו ולימדנו. תודה על עמידתכם לצדי בשעות הצלחה, בשעות משבר, ולמעשה בכל שעות היממה. תודה על היותכם חלק כה חשוב מחיי, ועל היותי חלק מחייכם. אני מקווה שהקשרים ההדוקים שנקשרו בינינו בארבע השנים הללו יוסיפו ללוות אותנו גם בהמשך הדרך.
יהי רצון שכל אחד ואחת מאיתנו ימצא את מקומו, בהוראה, בחינוך, במחקר, ביצירה, בעשייה החברתית ובכל אחד מתחומי הדעת והחיים שנועדו לו; שישמחו בנו מורינו, חברינו, בני משפחותינו וכמובן תלמידינו, ושנשמח בהם, ולא יארע חס ושלום דבר תקלה על ידינו; שנהיה ראויים לכל הטוב שהורעף עלינו כאן, מעל פסגת הר הצופים, ונרבה טובה וברכה בעולם; שנקבל שכר בעולם הבא וגם בעולם הזה, ונזכה לפרנסה מכובדת ולקורת גג רחבה; שיפוצו מעיינותינו חוצה, ותורתנו תהיה תורת חיים עבורנו ועבור זולתנו; ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם.