1. החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, "שזכה לכינוי" חוק החרם – משל היינו מכנים את האגודה למלחמה בסרטן "אגודת הסרטן" – הוא חוק גרוע ומוזר. סביר להניח שבית המשפט העליון יבטל אותו. החוק מצרף יחד שתי רעות חולות שהשתלטו זה מכבר על חיינו: השיח המשפטי והשיח הצרכני. ובקיצור: לא תקנה ממני – אני אתבע אותך. אין ספק שזו פגיעה בחופש הביטוי, חופש הקניין, החופש הגדול ועוד כמה חופשים חשובים ביותר. אני למשל מחרים בתי קפה בתל-אביב רק משום שהם נמצאים בתל-אביב. האם הם יכולים לתבוע אותי עכשיו?
2. אנשים שזכו לכינוי שמאלנים, מרגישים בימים אלה שהם נדחקים לפינה. שיש "נחשול עכור וחום", כפי שאמר אתמול ח"כ דב חנין במליאה, המאיים לשטוף אותם. שהמוני פורעים רוצים לעשות בהם שפטים ושמנהיגי הציבור משסים בהם את ההמון הזה. הם מרגישים שאין להם תקווה ושהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. שכל מה שבנו כאן בעמלם הולך ונהרס. למעשה, הם מרגישים כך כבר הרבה זמן. למען האמת, הם מרגישים כך בכל פעם שהימין בשלטון. אבל זו הרגשה אמתית, כנה. לא צריך לזלזל בה.
3. כשהאנשים שזכו לכינוי שמאלנים מרגישים שמשהו באמת רע הולך לקרות וחייבים לעצור אותו, הם משתמשים בכל האמצעים העומדים לרשותם. האמצעים הללו זכו לכינוי "אמצעי התקשורת". לכן בכל פעם ששמענו או ראינו או קראנו דיווח העוסק בחוק למניעת חרם ובחוק לחקירת שמאלנים מעצבנים במיוחד או משהו כזה, הבנו מיד לצד מי אנחנו אמורים להיות, מי הטובים ומי הרעים. וזה היה כל כך מעצבן, עד שממש בא לנו, סתם בשביל לעצבן, לחשוב לעצמנו ואפילו לומר בקול שהחוקים האלה הם דווקא אחלה חוקים שבעולם.
4. הייתה תקופה שבה גם אנחנו הרגשנו שנחשול עכור שוטף אותנו (לגבי הצבע החום אני לא בטוח), שאף אחד לא מקשיב ולא מבין, שנעשה כאן עוול גדול וטעות מרה, שמתאפשרים בגלל הסתה פרועה וממושכת, שכל מה שבנינו עומד להיחרב, ושחוץ מכל הדברים האלה מתרחשים מעשים אנטי-דמוקרטיים ואנטי-הומניסטיים, שיום יבוא וכולם יבינו כמה רע ונורא זה היה. הייתה זו כמובן ההתנתקות. בימים ההם לא היה איש בישראל והמלך עשה את הישר בעיניו. ופתאום כל השמאלנים ואנשי זכויות האדם והדמוקרטים לא פצו פה ולא צפצפו. עד היום נדמה לי שבאופן עמוק, הם בכלל לא מבינים מה קרה אז.
5. נבנה כאן איזה מאזן שכולם כמדומה הולכים ומכירים בו. העם איתנו, התקשורת איתם. הצבא שלנו, בית המשפט שלהם. הטוקבקים שלנו, הבלוגים שלהם. ירושלים שלנו, תל-אביב שלהם. אנחנו הרוב הטיפש והם המיעוט החכם. אנחנו היהודים והם הדמוקרטים. וכל אחד יודע במה הוא אמור לתמוך ולמה הוא אמור להתנגד. מי לנו ומי לצרינו. ברוך המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך.
6. השאלה היא האם אנחנו מסוגלים, מדי פעם, ואפילו כל פעם, לחרוג מהמשמעת הקואליציונית או האופוזיציונית שלנו ולהבין שמשהו טוב מאוד או משהו רע מאוד יכול לצאת גם מהכיוון הבלתי צפוי. האם למרות שהתקשורת שמאלנית ורדודה ושונאת אותנו בכל נימי נפשה המושחתת, יכול להיות גם קמפיין תקשורתי צודק ומעצבן כאחד; ומנגד, האם גם ממשלת הימין יכולה פעם בקדנציה להשיג הישגים דיפלומטיים, להגן על ביטחון המדינה ולפחות לשמור על יציבות כלשהי (שזכתה לכינוי "קיפאון מדיני"). ובכלל, האם נוכל לפרק קצת את המושגים האלה של הימין והשמאל, לא כדי "להשתחרר מהקיטבג האידיאולוגי" חלילה, אלא דווקא כדי לברר יותר לעומק את הערכים שכל אחד מאיתנו מאמין בהם (לא הערכים ש"כולנו" מאמינים בהם, אלא איש איש וערכיו) וכדי להביט דרכם אל המציאות באופן קצת יותר צלול.
7. מי זה "אנחנו", אתם שואלים? אין לי מושג, אני בכלל חבר מפלגת העבודה. אבל על כך בהזדמנות אחרת.
תכננתי לכתוב בתגובה ואריאציה מסויימת של פסקאות 6-7, אבל אז הגעתי אליהן בקריאה – וראיתי שכבר כתבת אותן בעצמך 🙂
אוי, יצא לי סמיילי!
יפה כתבת.
לסעיף 4
בת עמי, בבלוג המשובח שלה "תנסו בעוד יומיים" כתבה כך:
"כולם מרגישים 1935, כולם מרגישים קומוניסטים תחילה ומצטטים את "לא הרמתי את קולי" כדי לנסות לגרום לכם להרים את קולכם למענם תוך שהם רומזים שאם זה הייתם אתם הם היו צועקים. ותגובתי, פחחחח. אולי אתם באמת קומוניסטים אבל את מה-זה לא תחילה, כבר לקחו אותנו, לפחות כמו שלוקחים אתכם עכשיו ולא רק שלא צעקתם אפילו לא שמתם לב."
http://bataminp.wordpress.com/2011/01/11/1010/
אני חושב שכתבתי פחות או יותר אותו דבר, אבל קצת יותר עצבני וקצת בנושא אחר.
נחמד שיש מישהו שכותב שפוי בשביל לחפות עלי.
מדויק. בהרבה מאד נקודות.
בכל זאת, לגבי פסקה 1 'אנחנו' נגררים במידה רבה לדבר על לגיטימיות החוק ואפשרויות היישום החריגות שלו, במקום לדבר (גם) על מדיניות החרם על ישראל שנועדה במכוון ובמוצהר לקעקע את עצם קיומה. עם כל הבהלה הפסיידו-דמוקרטית הזו – אני חושב שטוב לציין שבסך הכל מה שעורר את המחוקק הפזיז הוא תופעה באמת מעצבנת או מסוכנת.
וגם, תודה לאזרח המודאג על הקישור לבת-עמי.
אני מסכים. ואם החוק היה יותר סביר, גם מבחינת מה שהוא קובע וגם מבחינת ההתייחסות שלו לחרם על המדינה בלבד, ולא להתנחלויות (למשל אם הוא היה קובע שיש לשלול תקציבים ציבוריים של מדינת ישראל ממי שקורא לחרם בינלאומי על מדינת ישראל, שזו דרישה בהחלט הגיונית), הוא היה מעורר דיון ענייני יותר בתופעה המעצבנת והמסוכנת הזו, ואולי אפילו מצמצם את התופעה בפועל ממש.
פינגבאק: קצרים | ספר חברה תרבות