הקשר המסובך בין אי צדק חברתי להתנחלויות

א

רבים מהתומכים או התומכים-לכאורה במחאה החברתית המתרחשת בשבועות האלה, קושרים בין המצב הכלכלי החמור של החברה הישראלית לבין השליטה הישראלית ביהודה ושומרון. כך לדוגמה כתב מישהו השבוע:

המעמד הבינוני החילוני סוחב על גבו את המתנחלים, העולים למדינה מיליארדי שקל מדי שנה עקב דיור מסובסד, גני ילדים בחצי מחיר ורשויות מקומיות השוחות בשמנת תקציבית.

מי שכתב את המשפט הזה נחשב בטעות לשמאלני, מכל מיני סיבות, אולם עיון במאמר כולו מגלה שמחברו הוא ימני קיצוני: הוא מתמקד שוב ושוב ב"מעמד הביניים החילוני" ומתעלם מהשכבות החלשות יותר בחברה היהודית והלא-יהודית וגם ממעמד הביניים שאיננו חילוני; הוא מתריע מפני שינוי אמיתי ועמוק במדיניות הכלכלית ורואה בדרישות הצודקות של המוחים "סכנה ליציבות הכלכלית", כלשון הכותרת; הוא סבור שהמשק "אינו די תחרותי" בתחום הנדל"ן ובתחומים נוספים, ודורש להגביר את התחרות ולהגדיל את היבוא; והוא מציע לצמצם עוד יותר את המעורבות הממשלתית בתחומים אלה במקום להרחיב אותה. לא מפתיע, אם כן, שהוא משתמש במטפורות כגון "סוחב על גבו" ומאשים במצב קבוצות שוליים, במקום להאשים בו את בעלי ההון על חמדנותם ואת הממשלות על שיתוף הפעולה שלהן עם חמדנותם של בעלי ההון.

כפי שיודעת חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שתהיה בעזרת ה' יושבת הראש הבאה של מפלגת העבודה, למצבו של מעמד הביניים אין שום קשר להתנחלויות. הפערים החברתיים בישראל, והקושי של אדם עובד ומשכיל – לא כל שכן אדם מובטל ופחות משכיל – להתפרנס בכבוד ולרכוש בית, כל אלה הם תוצאה של מדיניות כלכלית נפשעת של ממשלות ישראל. נפשעת, יש לומר, ולא כושלת; שכן לא מדובר ברשלנות אלא בכוונה תחילה, ולא מדובר בטפשות אלא ברשעות.

מדוע הישראלים תומכים במדיניות זו, הגורמת לרובם להיות במצב כלכלי בלתי משביע רצון, או קשה, או נורא ואיום?

ב

בעשרים השנים האחרונות דוגלת מפלגת העבודה בדרך שגויה, מסוכנת ובלתי מוסרית לניהול הסכסוך הישראלי-ערבי ולניסיון הכושל לסיים אותו. דרך זו גרמה כבר לאלפי הרוגים מהצד הישראלי ולאלפים רבים עוד יותר של הרוגים בצד הערבי. רוב הציבור הישראלי מבין שהצד הערבי, רובו ככולו, איננו חפץ בשלום עם ישראל אלא בהשמדתה, אם באופן מיידי ואם באופן הדרגתי. לא קשה להבין זאת, שכן הערבים אומרים זאת כל הזמן, וניתן בקלות למצוא תרגום של דבריהם לעברית. חלקם אפילו אומרים זאת בעברית משובחת ובתחנת הרדיו של צבא ההגנה לישראל.

על מנת להציל ממוות נפשם, הישראלים מצביעים לעתים קרובות למפלגות התומכות בממשלה בראשות הליכוד; הם עושים זאת במיוחד כאשר האיום הממשי על שלומם מוחשי יותר. והם צודקים. אמנם, אין לדעת מה יתרחש בעוד כחודש, כשארגוני הטרור שהקימו וחימשו ממשלות העבודה יכריזו על הקמת מדינה, והאנטישמים בכל רחבי העולם הערבי והאירופי יתמכו בכך. אולם תוצאות הסכם אוסלו ידועות, תוצאות ההתנתקות ידועות, ואת התוצאות שהיו עלולות להתרחש אילו נסוגה ישראל מרמת הגולן למענו של עוד אחד מהדיקטטורים באזור – אפשר לשער. באופן אבסורדי ואנטי-הומניסטי עד אימה, ישראלים רבים מקווים שהדיקטטורה הרצחנית בירדן תשמור על "יציבותה", ושהדיקטטורה החדשה הצפויה לקום במצרים לא תבטל את ההסכם שחתמה ישראל עם הדיקטטורה הקודמת. ביטול ההסכם, אגב, הוא זכותו המלאה של שלטון דמוקרטי – אם אי פעם יקום כזה במצרים – שכן להסכם הנחתם עם שליט דיקטטורי אין כל תוקף מוסרי (אדרבה, הוא מעשה בלתי מוסרי).

ג

להצבעה לליכוד יש מחיר כבד, שכפי שאבחנה יחימוביץ, מעמד הביניים החזק והמשכיל מגלה אותו בשנים האחרונות, בעוד שהמעמדות הנמוכים יותר סובלים ממנו כבר זמן רב. המחיר הכבד הזה הוא התנערות מלאה של הממשלה מכל מחויבויותיה כלפי אזרחיה למעט מחויבות אחת: השמירה על הביטחון – ואפילו בה נגסה ההפרטה. בנימין נתניהו איננו ישר פחות מראשי ממשלה אחרים, ובתחום הכלכלי הוא נוהג בדרך כלל בכנות: יש לו משנה כלכלית סדורה והוא מצהיר עליה ומשתדל לבצע אותה. קשה לדעת כמה ממצביעי הליכוד – או מהמצביעים למפלגות אחרות התומכות בשלטון הליכוד – מאמינים בדרכו של נתניהו בתחום הכלכלי. אולם העובדה שנתניהו לא הסתיר את השקפותיו ואת תכניותיו, ובכל זאת קיבל את השלטון מידי הבוחר, מתירה לו למרבה הצער לממש את השקפתו גם בתחום זה. לשם השוואה: אריאל שרון נבחר לראשות הממשלה על מנת שישמור על ההתיישבות היהודית בחבל עזה, אך לאחר שקיבל את השלטון הוא החליט להחריב אותה. מנקודת המבט של הדמוקרטיה הייצוגית, זה היה צעד לא לגיטימי. בכל זאת, משום מה, נחשב נתניהו לשקרן ושרון לאמיץ. אבל נחזור לענייננו.

הבוחר בחר אם כן בליכוד, למרות תפיסתו הכלכלית (כמובן, חלק מהבוחרים מן הסתם שותפים לתפיסה זו, והצביעו לליכוד בגלל התפיסה הזו ולא למרות התפיסה הזו). אפשר להבין אותו. איזו אפשרות אחרת הייתה לו? אם בחר בליכוד – קיבל ניהול זהיר של הסכסוך הישראלי-ערבי ומדיניות כלכלית נפשעת. אילו בחר בעבודה – היה מקבל ניהול כושל של הסכסוך, ומדיניות כלכלית נפשעת באותה מידה! ואם יבחר בקדימה – אין לדעת מה יקבל, שכן מפלגה זו אינה מאמינה בשום ערך, אבל מובטח לו שיקבל את כל החסרונות של שתי המפלגות האחרות בלי אף אחד מהיתרונות.

כפי שכבר התחלתי לטעון, אין קשר ישיר בין ההתנהלות הנכונה של הליכוד בתחום המדיני לבין התנהלותו הפסולה בתחום הכלכלי. גם אילולא היו התנחלויות, לא היה צדק חברתי, משום שקובעי המדיניות בתחום הכלכלי אינם מאמינים בצדק חברתי. אף שקל אחד מהשקלים הרבים שהושקעו בצדק, ועל ידי כל הממשלות, במפעל ההתנחלויות, לא היה מגיע למקום הראוי לו אלמלא הושקע בהתנחלויות. ההתנחלויות אינן הגורם לאי הצדק, ואם כבר, ההפך הוא הנכון: אלמלא חשש הבוחר שאינו קפיטליסט מהחורבן שמאיימים הערבים להמיט על מדינתו, ואלמלא ידע שממשלות העבודה יקלו על הערבים לבצע את זממם יותר מממשלות הליכוד – לא הייתה לו כל סיבה להצביע לממשלות הליכוד.

המסקנה היא שלא ההתנחלויות הן הגורמות למצב הכלכלי, אלא ההתנגדות להתנחלויות, והרצון העיוור לפנות אותן, וההתעקשות לתלות את גורלנו בדיקטטורים שפלים, וחוסר הנכונות להגן על בטחוננו כראוי – כל אלה הם שגרמו לאי הצדק החברתי, שכן על מנת להימנע מהם, נאלצנו לבחור בממשלות הליכוד.

ד

מי שאיננו מבין שהפערים החברתיים החמורים שיש בחברה הישראלית הם תוצאה של אידיאולוגיה קפיטליסטית קיצונית, ולא של השקעה בבטחון המדינה ובהתיישבות היהודית בשטחים שעברו או חזרו לשליטת ישראל משליטת ירדן בשנת תשכ"ז, הוא תם או רשע ובוודאי לא שמאלני. כותב המאמר שציטטתי בראש הרשימה הזו שייך לפי שאר דבריו לקטגוריה השנייה. ככל שימשיך להטיף לדברים שהוא מטיף להם כעת, המדיניות השמאלנית לא תתממש: לא בתחום הכלכלי – בזה הוא כלל אינו חפץ; ולא בתחום המדיני – כי אילו לפחות היה מציג עמדה כלכלית שמאלנית, היה אולי ניתן לקבל בלית ברירה את עמדתו המדינית השמאלנית. אך השילוב הזה בין עמדה כלכלית ימנית קיצונית לבין עמדה מדינית שמאלנית כביכול, והניצול הציני של המחאה החברתית הצודקת כדי להתנגח שוב בכל שנואי נפשו של הכותב, כלומר בנתניהו, במתנחלים ובחרדים, הם דוגמה נוספת ומעציבה לרדידות ולרשעות ולכשלים הרבים המאפיינים את השיח הציבורי. הדברים אמורים באשר לשיח הציבורי בכלל, ולשיח השמאלני והאינטלקטואלי כביכול בפרט.

אגב, לא הזכרתי עד כה את שם המחבר כי המחבר לא גילה את שמו. אבל אזכיר את המקום שבו פורסם המאמר, ומתוך כך יוכלו חדי העין לנחש גם את זהותו של הכותב: זהו מאמר המערכת של עיתון הארץ.