עדי טלמור ז"ל: "לא נשלם אך תם"

image

לא ידעתי כמעט דבר על עדי טלמור, אבל אהבתי לשמוע אותו מגיש מבזקים בגלי צה"ל. הייתי מזהה מיד את קולו המיוחד ואת הנימה המופתעת שבה היה קורא את כל הידיעות, גם כאלה שלא היה בהן לכאורה שום דבר מפתיע. לא ידעתי איך הוא נראה, כמו שאר מגישי הרדיו שיש להם רק קול ואין להם פנים, וחשבתי שהוא בן שלושים ומשהו, ולא בן חמישים ושמונה.

לאחרונה חלה טלמור בסרטן הריאות, וכשנודע לו על כך היה כבר מאוחר מדי לטפל. הוא ידע שנותרו לו רק כמה חודשים. הוא לא סיפר על המחלה לאיש, למיטב הבנתי גם לא לבני משפחתו.

בשבוע שעבר הומת עדי טלמור בשווייץ, לבקשתו, על ידי אנשי ארגון שוויצרי המסייע לאנשים להתאבד. הוא דאג לכל הפרטים: גופתו נשרפה והאפר נטמן באדמת שווייץ. ולא רק זה. הוא ערך תכנית מוסיקלית לזכרו, בחר את השירים, את המנחה ואת שעת השידור; והוא הדפיס נוסח מפורט ומדויק להודעה על מותו בגלי צה"ל, שהוסיף לה הערות בכתב ידו.

image

את הכותרת ניסח לאחר ההדפסה: "תמצית העניין".

בשנה שחלפה למדתי באוניברסיטה קורס שעסק במוות. טענה שחזרה אצל פילוסופים שונים שלמדנו היא שהמוות עבור האדם הוא תמיד מוות של מישהו אחר. אנחנו אף פעם לא חווים את המוות שלנו עצמנו ולכן לעולם לא יודעים איך להתכונן אליו. בכך אנחנו בעצם מדחיקים את העובדה, שיום אחד גם אנחנו נמות. נדמה לנו שכולם ימותו חוץ מאיתנו – כי היינו בהרבה הלוויות, וקראנו הרבה כתבות בעיתון, ותמיד אלה היו אנשים אחרים שמתו. אף פעם לא אנחנו. וגם אם נדע חלילה שהמוות קרב, מותנו שלנו חס ושלום, יהיו לצדנו החברים ובני המשפחה, שידאגו לטשטש אותו ולרכך אותו עבורנו, עד כמה שאפשר.

אבל עדי טלמור הפריך את התיאוריות האלה כשתכנן את המוות שלו לפרטי פרטים. היה לו מקום ותאריך, והוא הזמין במיוחד טיסה לכיוון אחד. התאבדות היא כמעט תמיד צעד נואש, חולני, בלתי רציונלי. אבל נראה שעדי טלמור היה צלול ומחושב ופקוח עיניים, ודווקא ההליכה הזו, חסרת המורא, אל מול פני המוות, כל כך מזעזעת ומוזרה. איך אדם יכול לכתוב על עצמו "הלך לעולמו בצהרי יום שישי"? איך יכול אדם לנסח הודעה על מותו בלשון עבר ולחתום "יהי זכרו ברוך"? מי יכול לכתוב מכתב המיועד "לכל אוהבי ומוקירי זכרי"?

טלמור לא השאיר מעצמו דבר, גם לא קבר לפקוד. הנה קטע ממכתב הפרידה שהדפיס, שבשוליו רשם בכתב ידו: "מומלץ לצלם בהגדלה ולתלות על קירות התחנה", ובו הוא מתייחס לאופן הפרידה המוזר שגזר על אוהביו:

למי שתחסר לו הלוויה כדי להיפרד ממני, אני מציע אלטרנטיבה נחמדה:
הטיילת של תל אביב העניקה לי שעות רבות של אושר והנאה בימי חיי, יותר מכל מקום אחר ואני מאוד מודה לכל מי שדאג כל השנים לטיפוחה ותחזוקתה לרווחת המבקרים. אני נהגתי בעיקר לשבת על ספסל האבן המחופה בעץ חום, מול החלק הדרומי של מלון "דן" (חתימת אגם) ומסעדת רפאל, להתבונן בים היפייפה, להתעמל, לרכב הלוך ושוב על אופניים ולשוחח עם תיירים.

אני מזמין אתכם להיפרד ממני שם, לקראת שקיעה, נאמר ביום חמישי שלאחר פרסום דבר מותי. גופי לא יהיה עוד שם, אבל אולי נשמתי. אפשר להדליק נרות נשמה, לקרוא פרקי תהילים ואם מותר אז גם לתקוע בשופר, להניח פרח או שניים (אני אוהב את פרחי גן עדן או משהוא כזה), לשיר ולנגן בגיטרה… כל מה שעולה על הדעת.

נראה לי שהמהלך המבריק והנורא שעדי טלמור עשה כאן הוא היפוך יחסי הכוחות שבין המת והחי. המוות בדרך כלל מפתיע את זה שמת, ולא את החי; החיים קובעים את מועד ההלוויה, את אופייה, את נוסח ההודעה ואת תכנית הזיכרון ברדיו. החיים קובעים כיצד להיפרד.

לא הכרתי את עדי טלמור אבל אני מנחש שהוא שנא מסיבות הפתעה. דרך המוות שבחר היא ביטוי של אינדיבידואליזם קיצוני, לכאורה, אבל למעשה גם הוא רצה מאוד להיפרד. הוא רק לא רצה לתת לאלה שיישארו את הזכות לעצב את הפרידה ממנו, אלא רצה לעצב אותה בעצמו. הוא שלל מהנותרים את גורם ההפתעה ונטל אותו לעצמו, וכך קבע לבדו כיצד תיראה דרכו האחרונה. לא הייתה כאן פרובוקציה או רצון לזעזע, אלא "אלטרנטיבה נחמדה" – בדרכו שלו: מבזק חדשות (והפעם מפתיע באמת), מכתב מצולם על קירות התחנה, שעה של מוסיקה שקטה בשבת בצהריים, ופרח או שניים על ספסל האבן בטיילת.

איך אמר עדי? יהי זכרו ברוך.


הבהרה: אינני מתיימר לשפוט את עדי טלמור ז"ל על מעשיו, ומנגד, אין בדבריי כדי להביע תמיכה בהמתת חסד או בהתאבדות מכל סוג שהוא.
פורסם בקטגוריה מה בוער, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

6 תגובות בנושא עדי טלמור ז"ל: "לא נשלם אך תם"

  1. מאת עמוס שמעוני‏:

    אכן, מחשבות כגון אלו עלו גם במוחי כששמעתי על מותו של עדי טלמור ז"ל. אני דווקא זכרתי היטב את מראה פניו ממבזקי החדשות ששודרו בשנות ה-80 על ידו בתוכנית "ערב חדש" בטלויזיה החינוכית וכמובן שגם קולו הרדיופוני נחקק היטב בזכרוני.
    הדברים שכתבת הזכירו לי את הספר "היום שבו המוסיקה מתה" (מאת אופיר טושה גפלה) שעוסק באפשרות של מציאות שבה תאריך המוות ידוע לכל אדם מראש ואת ההשלכות הנלוות לכך. בהחלט מעניין ומעורר מחשבה.

  2. מאת נחום‏:

    כששמעתי על מותו של עדי הוכיתי בהלם, ועלה בי עצב שלא ידעתי שיש בי כמותו, על מותו של אדם זר, לכאורה.
    יש משהו בקול, אפילו כשהוא עובר דרך המסך של גלי האתר, שמביא אותך למקומות הפנימיים של האדם. גם חתימת קול זו חתימה, והיא אישית מאוד ובלתי ניתנת לזיוף.
    אינני שותף למזועזעים מדרך מותו של עדי. לא הייתי בוחר בה. יש בה משהו קיצוני וקצת מוטרף.
    אבל אני כל כך מבין אותו. הרצון הזה לשלוט במוות ולא שהוא ישלוט בך. דווקא בגלל שזה סרטן, דווקא בגלל שזה פתאום באמצע החיים: הרצון להגיד: אני בחרתי לכל אורך חיי- ואבחר גם בדרך מותי.
    איני יודע אם היה איש טוב ונעים בחייו. נדמה שהליכותיו, כפי שהעידו רבים, אינן מקור לחיקוי. אולם בפנימיותו, כפי שהשתקפה בקולו וכפי שהעידו האנשים שעבדו איתו לאורך שנים, נשתמר תום הילדות, שיגרום לי להתגעגע אליו.
    תודה על הרשומה הזו, אריאל. היא היתה חשובה לי מאוד.

  3. מאת נחום‏:

    ולמבקשים לכבד את זכרו בדרך שבה בחר:

    http://velvetunderground.co.il/?p=6998

  4. מאת אבא‏:

    יפה כתבת, כתמיד. עם זאת אני חולק על דבריך. לא מדובר פה ב"אלטרנטיבה נחמדה" אלא באגואיזם צרוף המתעלם באורח קיצוני מרגשות כל אדם חוץ ממנו עצמו.

    הדבר היחיד שאוכל לומר לזכותו בענין הוא שיתכן שהמצוקה הנפשית בה היה שרוי כתוצאה מהמחלה, שיבשה את שיקול הדעת המוסרי שלו.

  5. מאת גלעד בארי‏:

    מעניין להשוות את זה לסוגיית כתיבת 8 פסוקים אחרונים שבתורה ע"י משה…

  6. מאת שחר‏:

    גלעד – לאורך כל הקריאה חשבתי גם אני בדיוק על זה (ורק תוך כדי כתיבת ההערה על זה שמתי לב שכבר כתבת את זה אז מחקתי את דברי…)

סגור לתגובות.