ספר חדש, ממש מהניילונים, צד את עיני בחופשה הארוכה שזימן לנו המקום מעבודתנו, ולא זזתי מחבבו עד שקראתיו מן הכריכה ועד הכריכה. את הספר, ששמו "צופן הישראליות: עשרת הדיברות של שנות האלפיים", כתב הפרופסור גד יאיר, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מה מבקש מאתנו הפרופסור הנכבד, המגיש לקוראיו ספר שכותרתו ככותרת טור של יאיר לפיד?
אכן, גד יאיר מתעניין בשאלות שרבים עוסקים בהן: מיהו הישראלי, מהן תכונות האופי המייחדות אותו, והאם "יהיה בסדר" והידחפות בתור יובילו את עמנו אל הגאולה או חלילה אל האבדון. אלא שהוא מתייחד מן האחרים בכמה דברים, ומתוך שאתאר את הספר שלפנינו יבין הקורא מעצמו את ההבדלים בין זה לבין אחרים. אערוך את דבריי לפי מה שאני מזהה כשלושת הטיעונים המרכזיים של הספר – לאו דווקא על פי סדר הופעתם או חשיבותם, שכן הם שזורים זה בזה לבלי הפרד (התנצלות: הספר אינו מצוי בידיי כעת ולכן אסתמך על זכרוני, ואני מתנצל מראש על אי-דיוקים).
טיעון ראשון: תפקידו של המחקר ומגרעות הכתיבה האקדמית
הספר מסכם מחקר אקדמי שערך יאיר בעזרת תלמידיו המצטיינים מן האוניברסיטה, מקצתם ישראלים ומקצתם תושבי חוץ לארץ השוהים כאן לרגל לימודיהם. יחד הם ערכו תצפיות, חילקו שאלונים, ובקיצור פעלו בשיטות הנהוגות במדעי החברה. אלא שבניגוד למצופה, הספר כתוב באופן בלתי אקדמי בעליל. סגנונו קולח, אירוני ומשעשע, והוא רצוף דוגמאות וסיפורים מן החיים האישיים, מן האקטואליה ומדיווחיהם של הסטודנטים, ונטול הערות שוליים ומילים לועזיות שאין להן סוף. המחבר אמנם מזכיר לעתים את דבריהם של חוקרים, אך גם זאת הוא עושה בסגנון חופשי למחצה. בקיצור – תחליטו אתם אם זו מחמאה – הספר כתוב קצת כמו בלוג.
את הבחירה האמיצה הזו מסביר המחבר בפרק החותם, ששמו "נספח ממש לא חשוב עבור החברים באקדמיה" (!). הלעג לכתיבה המחקרית המקצועית הוא בחירה ערכית: לדעתו של גד יאיר, מטרתו של הסוציולוג היא לפרש ולהאיר את התרבות, מופעיה ומקורותיה, יתרונותיה וחסרונותיה, למען יוכל הציבור להתבונן בהן, לבחור מה ראוי וטוב ומה איננו, ולתקן את דרכיו. מכאן שדווקא החוקר הדבק בעגה המקצועית – וכותב ספר שאי אפשר להבין ללא תשע-עשרה שנות לימוד סוציולוגיה, כלשונו של יאיר – איננו ממלא את חובתו העיקרית כחוקר.
גד יאיר מתגלה כאן כחתרן (לא בלתי נלאה אבל בכל זאת חתרן): הוא הופך את השאיפה שכמה שיותר אנשים יקראו את ספרו – שאיפה בזויה ומגונה בעיני רבים מעמיתיו – לא רק ללגיטימית אלא לראויה ומוצדקת מבחינה מוסרית ואפילו מבחינה אקדמית. לזכותו ייאמר שהוא פורע את השטר: הוא נחלץ בקלות ממחלצות העגה המחקרית, וכבר העדתי בעצמי שקראתי את הספר כולו בהעלם אחד. יש לבחירה הזו גם חסרונות: הכתיבה האקדמית אמורה ליצור ענייניות, בהירות, שקיפות של מהלך הטיעון ושל המקורות וכן הלאה – מה שחסר בכתיבה ה"בלוגית". גד יאיר טוען במובלע שלמעשה הכתיבה האקדמית איננה עושה זאת, אלא להפך: היא מערפלת את הטיעון ומדירה מהשיח את רובם המוחלט של בני האדם. ועדיין נדמה לי שאפשר לכתוב באופן מקצועי, שישרת את המטרות של המחקר כפי שגד יאיר רואה אותן ובכל זאת יהיה "מובן לכל ישות אינטליגנטית", כפי שדרשה מאתנו אחת המרצות בעבודות הסמינריוניות שהגשנו לה באוניברסיטה. וראו עוד להלן (סרי-לוי 2011).
טיעון שני: הישראליוּת כמצב פוסט-טראומטי
נעבור מהכלים אל האורות. גד יאיר ביקש מהרבה אנשים לבדוק בכל מיני צורות איך ישראלים מתנהגים, ואת ממצאיו הוא מנסח כ"עשרה דיברות" – מעין צווים מוסריים שהתרבות הישראלית מצווה על בניה לדבוק בהם:
הדיבר הראשון: שקשק מפחד – החרדה הקיומית של הישראלים, הדיבר השני: די לכיפוף – על עמידה גאה וחוצפנית דווקאית, הדיבר השלישי: קום והשתלט בארץ – תחושת הזכות והבעלות, הדיבר הרביעי: תיתנו, תקבלו – התרומה והחוזה המותנה עם המדינה, הדיבר החמישי: לא תצא פראייר – אימת הטרטור וההשפלה, הדיבר השישי: אני מדבר משמע אני קיים – על קרב המילה ומלחמת הדעה, הדיבר השביעי: יאללה חפיף, תאלתר – יצירתיות וחוסר רצינות, הדיבר השמיני: שלא יחליטו עליך – אנטי הייררכיה ושוויון, הדיבר התשיעי: העסק שלך הוא העסק שלנו – על קולקטיביזם וחטטנות, הדיבר העשירי: עשה אינטימיות אבל לא אהבה – כה קרובים, כה רחוקים (העתקתי מכאן).
האם הדיברות הללו טובים או רעים? האם זהו מניפסט הצבר הגאה או כתב אישום נגד הישראלי המכוער? גם זה וגם זה. ניקח לדוגמה את האלתור והיצירתיות: אלה, לדעת המחבר, גרמו לקריסת גשר המכבייה ולאסון ורסאי, מצד אחד. מצד שני, הוא מצטט מנהלים ועמיתים של עורכי דין ואנשי היי טק ישראליים, המתארים את הישראלים ככאלה שגם כשנראה שאין מוצא, חושבים על פתרון מבריק ויצירתי, הפורץ את מסגרות החשיבה הרגילות. דוגמה נוספת – ההתנגדות להיררכיה: מצד אחד היא שוברת את הסמכות של ההורים והמורים, ובכלל עושה בלגן. מצד שני המחבר מתאר יפה את המבוכה של הישראלים כשמישהו משרת אותם: הישראלי יעדיף לסחוב את המזוודה במלון בעצמו ולהזיע, ולא להיעזר בשירותיו של עובד שעבודתו בכך. במסעדות בישראל מקובל שהמלצרים, הטבחים והמאבטחים יישבו בסוף המשמרת בשולחן שלידך ויסעדו את לבם, ואילו בארצות נכר מקפידים להחביא את העובדים, שלסועדים לא יאה ולא נאה לראות בהם בני עם ומעמד אחד. גם זו, לדעת גד יאיר, תוצאה של שנאת ההיררכיה ותחושת הסולידריות של הישראלים.
אחד הדברים המעניינים בחיים הוא לקרוא איך זר מתאר אותך, והקטעים המעניינים ביותר בספר הם תיאורים של ישראלים שנכתבו על ידי לא ישראלים. כך למשל בדיון על המשפחתיות, יאיר מדבר על כך שבישראל כל הילדים הם של כולם. מסתבר באופן מפתיע שברחבי העולם לא ממש מקובל להביא את הילדים לאירועים רשמיים, מסעדות מכובדות ומקומות עבודה. הדגימה זאת סטודנטית מזועזעת, שסיפרה כיצד אם שעולה לאוטובוס פשוט מניחה את התינוק שלה בידי אדם זר, בשעה שאנשים זרים אחרים מקפלים עבורה את העגלה, והיא בינתיים הולכת לשלם לנהג – ובכל אותו הזמן איש מהנוסעים איננו תמה על המתרחש וכולם ממשיכים בענייניהם. תיאור נוסף שזכור לי הובא מפי סטודנטית צרפתייה, שסיפרה שהוריה תמיד לימדו אותה להיראות במיטבה – גם כשהיא הולכת למכולת. ישראלים, היא אומרת, הולכים למכולת בפיג'מה בערך. באירועים חברתיים שהגיעה אליהם, נאלצה להוריד בהדרגה את רמת ההשקעה בלבוש, שכן תמיד סבלה מ"לבישוּת יתר" (overdressing): היא מבחינתה בסך הכל רצתה להיראות כמו בן אדם, ולא ידעה שישראלים מגיעים בג'ינס וטריקו ליציאה לבילוי משותף, למסיבת יום הולדת וגם לחתונות והלוויות.
גד יאיר טוען שהמאפיינים של התרבות הישראלית הם תגובה לטראומה – הטראומה ההיסטורית של עם ישראל: שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור. תמיד רדפו אותנו, תמיד שנאו אותנו, תמיד ניסו להשמיד אותנו; איכשהו, בנס, באלתורים ובעזרת השם ניצלנו והקמנו מדינה; אבל כולם עדיין רודפים ושונאים ומבקשים להשמיד. מפרעה ועד היטלר ומהמן עד אחמדיניג'אד – העולם כולו נגדנו. לכן ישראלים מתחברים זה לזה מיד; לכן הם מתנגדים לסדר, משמעת והיררכיה (הדבר הראשון שמלמדים אותך בצבא, אומר גד יאיר, הוא שיש מקרים שבהם אתה חייב לסרב פקודה) – בפעם האחרונה שעמדנו יפה בתור לרכבת לקחו אותנו למשרפות. סטודנטים מחו"ל התקשו להבין, מדוע הישראלים מגיבים בזעם על כל ביקורת מבחוץ כלפי הממשלה שלהם? המחבר מצטט טוקבקים נפוצים (אני משחזר מהזיכרון אבל העיקרון יובן): "מי ביקש מהבריטים חוות דעת", "כל האירופאים צבועים", "הם רק רוצים להחזיר אותנו לאושוויץ", ובקיצור: או"ם שמום. לכן כל ישראל ערבים זה לזה – רק משרד החוץ הישראלי מוציא הון של כסף, ללא שום חוק המסדיר זאת, כדי לחלץ ישראלים שעשו שטויות בחו"ל, ולכולם ברור שזה הדבר הראוי לעשות; לכן ילדים זה שמחה; לכן הארץ היא שלנו והצבא שלנו וזכות הדיבור שלנו ואף אחד לא יגיד לנו, ואם הוא יגיד משהו, האנטישמי הצבוע – נעשה לו דווקא.
טיעון הפוסט-טראומה מעורר מחשבה, לעתים הזדהות, אבל איננו מפותח כל צרכו. מהי בכלל פוסט-טראומה? האם זה ספר סוציולוגיה או פסיכולוגיה? איך ייתכן שהרגשות האותנטיים שלי הם תגובה על משהו שקרה למישהו אחר לפני המון שנים? האם מושג הטראומה ומושגים פסיכולוגיים בכלל תקפים לגבי תרבות שלמה ולא רק, אם בכלל, לגבי בני אדם כפרטים? אני בטוח שגד יאיר חשב על השאלות הללו, אבל בספר לא מצאתי להן תשובות, וכך – בניגוד למה שאני מצפה מספר אקדמי – נותרתי עם ההגיג: הגיג מרתק, עצוב, מצחיק, משכנע או לא; אבל לא קיבלתי טיעון. אין כאן טיעון שיש לו התחלה, אמצע וסוף וחוליות ביניים משלב לשלב, שאפשר לבדוק ולבקר. אני נאלץ להאמין למחבר שהוא עשה מחקר רציני, עקבי מבחינה מתודולוגית, מבוסס אמפירית ותקף מבחינה פסיכולוגית או סוציולוגית או פילוסופית – אבל המהלך השלם איננו חשוף לפניי.
טיעון שלישי: כולנו ישראלים
את עשרת המאפיינים של הישראלים מחיל גד יאיר על כל הישראלים כולם. לשיטתו, מדובר בתכונות אופי, צורת דיבור, שיטת מחשבה, תגובות רגשיות – שכולם טבועים בתרבות שלנו, מסיבות היסטוריות (ראו הטיעון השני). לפיכך עשרת הדיברות הללו מחייבים בבלי דעת את כל הישראלים. לטענה הזו יש שני צדדים.
מצד אחד – הפרופסורים. גד יאיר מציין דוגמאות למכביר לקיומם של "עשרת הדיברות" שלו בתוך העולם האקדמי. לדוגמה: אי-רשמיות כעקרון – פרופסור שמגיע לאוניברסיטה בחליפה ובעניבה יהיה מושא ללעג מצד חבריו. "אני מדבר משמע אני קיים" – המנהג החריג והמוזר (כעדותם של סטודנטים זרים) באוניברסיטאות בארץ, שלפיו כאשר סטודנט רוצה לשאול שאלה או להעיר 
הערה או אפילו, שומו שמים, להביע את דעתו על מה שאמר המרצה – הוא לא מחכה לסוף ההרצאה וניגש אליו, והוא גם לא מרים את ידו וממתין בסבלנות. הוא פשוט אומר, מיד ובקול רם, את מה שרצה לומר. רק בישראל זהו מנהג מקובל לחלוטין. עוד דוגמה שהזדהיתי איתה מאוד היא ההתייחסות לנהלים האקדמיים בכלל ולמועדי הגשה בפרט כהמלצה בלבד, שאיש איננו מתייחס אליה ברצינות יתר – לא הסטודנטים, לא הסגל האקדמי ולא הסגל המנהלי. כשהוא מכניס את עצמו ואת חבריו לתמונה, גד יאיר מבקש לומר לעמיתיו: אני יודע שאתם סנובים שמדברים מילים לועזיות ומדמיינים שהם באירופה – ובכן, אתם לא! אתם ישראלים, ומתנהגים בדיוק כמו כל שאר הישראלים שאתם בזים להם, גם אם אינכם רוצים להיחשב כאלה וגם אם אינכם יודעים שאתם כאלה. נראה לי שזה חידוש מעניין, וזה מתקשר כמובן לביקורת הלא-מרומזת של המחבר על עמיתיו לאקדמיה.
מצד שני – חרדים וערבים. לצערי אפילו הסוציולוג הדגול נופל בכשל ה"אנחנו", למרות שהוא עושה את זה בכוונה. במילים אחרות: אני בטוח שהעובדה שהמילה "אנחנו" מופיעה בספרו מאות פעמים לא חמקה מעיניו ולא קרתה בטעות. כאמור, זה חלק מהטיעון עצמו. אלא שבשום מקום, למיטב זכרוני, הוא לא טורח להבהיר מי "אנחנו". על פי רוב נדמה שהוא מתכוון ליהודים, שהרי הערבים נמנים על פי רוב עם מחוללי הטראומה בעבר או בעתיד ולא עם הפוסט-טראומטיים עצמם; אבל מדי פעם הוא טוען שהמאפיינים שלו חלים גם על אזרחי ישראל הערבים ולעתים אפילו על פלשתינים. גם באשר לחרדים, זה לא ברור. לעתים הניגוד בין "אנחנו" לחרדים משמש הסבר לתופעה עצמה: "אנחנו" לא רוצים להיות כך וכך, כדי לא להידמות לחרדים, המייצגים את הגלות, ולכן אנחנו פועלים כך וכך. אך במקומות אחרים המחבר טוען שגם החרדים נכללים באומה הישראלית הנחקרת – אך ללא נימוקים מספקים. נוסיף לכך את העובדה שמאפיינים רבים של הישראליות באים לידי ביטוי עז וצבעוני במסגרת השירות הצבאי, ששתי החברות האלה ברובן אינן נוטלות בו חלק. דומה אפוא שגם בנושא זה של ההגדרה וההדרה, הוויתור על הכתיבה האקדמית גובה מחיר של ערפול מושגי וסתירות (ושוב: אני יודע שיש גם כתיבה אקדמית מעורפלת ומלאת סתירות, אך חזקה על גד יאיר שהכתיבה האקדמית שלו בהירה וקוהרנטית, ואפשר לכתוב כך). ואולי אין במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, שתלמידיה ערכו את המחקר, מספיק סטודנטים חרדים וערבים, ולכן אין ברשותו של המחבר עדויות עליהם? כך או כך יש כאן החמצה מסוימת.
סוף דבר
בסוף הספר הספיק גד יאיר להכניס פרק קצר וחביב על המחאה החברתית של הקיץ, ולהדגים בו כיצד גם המסע לשינוי עמוק בסדר העדיפויות הלאומי (לכאורה או לא וכו') התנהל באמצעות אותם קודים בדיוק: מגיע לי כי שירתי בצבא (ולא, נניח, כי אני בן אדם); אתם לא תגידו לי (גם אם אתם פרופסורים ואני לא מבין בזה כלום); תגובתה של הממשלה: טוב יאללה חפיף נארגן משהו, וכן על זה הדרך. הפרק משרת את מטרתו: הוא מראה שהמודל, שהמחבר בנה לאורך זמן על סמך נתונים רבים, עומד במבחן בהצלחה.
לסיכום, ספרו של גד יאיר, הגם שאיננו נטול חספוסים – כמו הצבר הישראלי – סליחה, לא יכולתי להתאפק – הוא ספר מרתק, משעשע, מעורר מחשבה וגם דאגה, ושווה לכל נפש יהודי הומייה, וכבר אמרו רבותינו: ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא.
רשימה יפה, תודה. אני חובב הסברים פסיכו-סוציו-היסטוריים מהסוג שתיארת כאן, שגם כשהם לא נכונים הם נותנים לך איזה מבט רחב ועתים משעשע. אני גם חובב אותם כי לעתים קרובות הם נכונים. משהו שחסר לי בחשיבה הסוציולוגית הישראלית בהקשר זה – וקראתי מעט מאוד, כך שאולי הרושם שלי מוטעה – הוא שבדומה לחשיבה הישראלית הציונית-חילונית ככלל, היא מתחילה בד"כ במאה העשרים (ומקסימום חוזרת אחורה לאמירה כללית על כך שבכל דור עומדים עלינו לכלותינו, טיעון ההישרדות היהודית; שקשור בגורל היהודי, שאיננו קשור בייעודים אפשריים של העם הישראלי). היא לא מנסחת את הפסיכולוגיה הקולקטיבית שלנו בהקשרים רחבים יותר של התרבות וההיסטוריה היהודית על מאות – וברמה אחרת, אלפי – שנותיה המעצבות.
לגבי החרדים והערבים – נדמה שיאיר משקף בכתיבתו את המורכבות והעירפול שיש בנושא בזהות הישראלית עצמה. כלומר, כשהוא כותב על אנחנו, והחרדים, ולהבדיל הערבים, משמשים שם בערבוביה של פנים וחוץ – היא היא הישראליות.
גד יאיר הוא אחד מהפרופסורים היותר שפויים בחלקו המחודש של הקמפוס בהר הצופים (מדעי החברה). אדם עם שכל ישר ולב טוב, מענטש אמיתי. סוף סוף אדם שאומר בקול משהו שהוא מובן מאליו, אין שום היגיון בזה שסוציולוגים ישראלים כותבים את כל ספריהם באנגלית ובז'רגון לא קריא בעליל הנכתב ליודעי ח"ן. הסוציולוג הוא אינטלקטואל שאמור לפעול בתוך החברה ולמענה, דוגמאות יש למכביר, החל מאסכולת פרנקפורט וכלה במישל פוקו. פעילות בתוך החברה מתחילה בתקשורת איתה ובפנייה לציבור, וכתיבה בעברית היא משהו מאוד בסיסי במובן הזה. נשגב מבינתי איך פרופסור באוניברסיטה שפועלת בתוך אזור שהשפות המדוברות בו הן עברית וערבית מוציא ספרים באנגלית בלבד. האם האינטלקטואל לא צריך להחזיר משהו לחברה שבתוכה הוא פועל?
לפי מה שאתה מתאר, זו נראית כתיבה הגיגית-בלוגית מראש ועד סוף, מהסוג שכבר יש לנו לא מעט. חינני, אבל לא רציני.
פינגבאק: צופן הישראליות « ספר חברה תרבות
תודה על הביקורת!
בזכותך קראתי אף אני מכריכה לכריכה.