יום הכיפורים מגיע כל שנה בהפתעה. למרות התאריך הקבוע, למרות אלול, למרות ראש השנה. זו לא הפתעה מהסוג של מסיבת יום הולדת, אלא יותר מהסוג של הקפצה באמצע הלילה בצבא. לא מלבב, אבל גם לא נורא; נעשה את זה, לא שיש ברירה. אנחנו מתורגלים לזה וסוף סוף בשביל זה אנחנו כאן. ואחר כך נמשיך לישון. (או שלא?).
נזכרתי במדרש, על ראש השנה אמנם, אבל כוחו יפה גם לענייננו. במדרש תהלים, שנה ר' הושעיא: גזרו בית דין למטה ואמרו: היום ראש השנה – הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת: העמידו בימה! העמידו סניגורין! העמידו סקיפטורין! שגזרו בית דין של מטה ואמרו: היום ראש השנה!… נמלכו בית דין לְעַבֵּר השנה והעבירוהו למחר – הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת: העבירו בימה, העבירו סניגורין, העבירו סקיפטורין, שגזרו בית דין של מטה ואמרו: למחר ראש השנה. ומה טעם? כי חק לישראל הוא, משפט לאלהי יעקב (העתקתי מימים נוראים לעגנון, ספר ראש השנה, עמ' יט).
המדרש מתייחס לפער שבין היותו של ראש השנה יום הדין, שבו האל שופט את האדם, לבין העובדה שמי שקובע מתי יחול ראש השנה – הוא דווקא האדם, שהרי מי שמקדש את החודשים ובכך מחליט מתי יחול כל חג, הוא בית הדין של מטה. המסקנה מרתקת: בית הדין האנושי קובע עבור בית הדין האלוהי מתי יתקיים הדיון, שבו האלוהי ישפוט את האנושי. אלוהים מצפה לעדכון כדי להיערך בהתאם, והוא יודע שכל תכנית היא בסיס לשינויים. אני מנסה לדמיין מה עוד יכול לקרות: האם בית הדין של מטה יכול לדחות את הדיון שם בעליון בעוד כמה ימים? כמה זמן יכולה הסחבת הזו להימשך? האם הוא יכול לבטל אותו וזהו? לבקש מהשופט לפסול את עצמו כמו הגויים במסכת עבודה זרה, הטוענים שאלוהים איננו רשאי לשפוט את בני ישראל, שהרי הם בניו?
ואם נלך צעד אחד נוסף, נדמה לי שהמדרש אומר, או לפחות רומז, שכל המשפט הזה וכל הסקיפטורין האלה (שאלוהים יודע מה הם – אני מקווה בשבילו), כל שלבי החקירה וצו החיפוש וכתב האישום והטיעונים לעונש והערעורים ונעילת השערים בתום יום הכיפורים וההארכה עד הושענא רבה ועד יום מותו תחכה לו – מאחורי הקלעים הכל תכתיבים של בית דין של מטה, מתחילת התהליך ועד סופו הנעוץ בתחילתו. ובית דין של מעלה רק ממתין להוראות: לאן להזיז את הבימה ומתי לעבור מכיסא דין לכיסא רחמים, ואיפה לפרושֹ את המסך הגדול בינינו לבין אבינו שבשמים.
חתרני.
פינגבאק: ערב יום הכפורים « ספר חברה תרבות