תשעה באב

היום היה ראש חודש אב, ונכנסנו לתשעת הימים שבין ראש חודש אב לתשעה באב (המכונים במפתיע "תשעת הימים"), שבהם ההלכה קובעת מנהגי אבלות שונים (לא לאכול בשר, לא לערוך שמחות, לא לקנות בגדים חדשים, לא להתגלח ולהסתפר וכדומה; חלק מהמנהגים חלים כבר מי"ז בתמוז).
בתשעה באב צמים, כידוע, לזכר חורבן שני בתי המקדש. אלא מה, היהדות התאוששה באופן די מרשים מאובדן המקדש ולמעשה בנתה את עצמה מאז חז"ל ועד היום כדת ללא מקדש. מה עושים עם הצום הזה?

נראה לי שאפשר לזהות שלוש דרכי התמודדות עיקריות:
1. הגישה הראשונה מתעקשת על כך שהמקדש חסר ושאנחנו מתגעגעים אליו. המחזיקים בגישה זו מתארים את המעלות הרוחניות המופלגות שעם ישראל זכה להן כשהיה מקדש, וחלקם עוסקים באופן אינטנסיבי ומפורט בדיני הקרבנות מתוך תקווה, אוטופית או מעשית, שבית המקדש ייבנה ועבודת הקרבנות תתחדש. לדידה של גישה זו, אם איננו חשים כל צורך במקדש זהו חיסרון בנו, ואנו צריכים ללמוד ולהזכיר לעצמנו כמה המקדש חסר לנו.
2. הגישה השנייה טוענת שהמקדש אכן לא חסר לנו כלל. אנשי הגישה הזו מדגישים את העובדה שבימי קיומם של שני בתי המקדש, מצבו הדתי והמוסרי של עם ישראל לא היה טוב יותר מהמצב אחרי החורבן, ואדרבה, דת שאינה מבוססת על זיקה למרחב מקודש אלא על זיקה לטקסט מקודש עדיפה בעיניהם. אם כן, מה הם עושים בתשעה באב? אפשרות אחת היא לא לצום. אפשרות שנייה היא לצום מתוך תודעה לייבובי'ציאנית – ההלכה מחייבת לצום, אז צמים וזהו, גם אם לא מזדהים ולא מתחברים (וליבוביץ עצמו היה אומר: אדרבה, הצום מקבל משמעות דתית דווקא אם עושים אותו מתוך חובה ולא מתוך הזדהות; אבל זה כבר מוגזם).
3. הגישה השלישית, כמו השנייה, לא מתגעגעת באופן מיוחד למקדש, אך אינה רוצה לוותר על משמעותו של תשעה באב, ואינה רוצה להתנער ממרכזיותו של המקדש במסורת היהודית. לפיכך היא מעניקה פירוש מחודש למקדש או לצום. פרשנות חדשה למקדש יכולה להדגיש, למשל, מדיניות חברתית-כלכלית מסוימת הקשורה, לפי פירוש מסוים של נבואות מסוימות, לבניין המקדש העתידי; היא יכולה לספר באופן כללי על געגועים לקרבת אלוהים שהמקדש מספק, אך ללא התייחסות קונקרטית לקרבנות אלא באופן אמורפי, שטוען במפורש או במובלע שהמקדש העתידי יהיה כנראה שונה, ואולי לא יכלול קרבנות כלל, ואין לנו מושג מה הוא יהיה בעצם; היא יכולה לדבר על כך שהחורבן ארע בגלל שנאת חינם, ולכנס פאנלים על הסתה ועל יחסי דתיים-חילוניים, וכן על זה הדרך.

היתרון של הגישה הראשונה הוא הנאמנות למשמעותו המקורית של הצום, עד כמה שאפשר לדבר על "משמעות מקורית" של משהו. החיסרון הוא שלעתים המשמעות המקורית הזו באמת כבר לא רלוונטית, וההיצמדות אליה עלולה להיות מזויפת במקרה הטוב ומזיקה מבחינות אחרות במקרה הרע.
היתרון של הגישה השנייה הוא הכנות. החיסרון הוא הניכור.
היתרון של הגישה השלישית הוא המאמץ להזדהות עם היום והרעיון ולשאוב ממנו השראה לסוגיות אקטואליות. החיסרון הוא שמאמץ הוא לעתים מאולץ, ולפעמים נדמה שאין קשר אמיתי בין תשעה באב ובית המקדש לבין הנושאים המוצמדים אליו.

בבניין ירושלים ננוחם.

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות בנושא תשעה באב

  1. מאת שחר‏:

    נראה לי שגישה מרכזית שחסרה בדברייך היא פשוט עצם האבל על אירועים נוראים בהיסטוריה של העם היהודי.
    כך לדוג', כשם שביום השואה אנחנו לא מחפשים את הגעגוע לקהילות אירופה, אלא מתאבלים ואבלים על מות המיליונים, גם תשעה באב מבטא בפשטות את האבל שלנו על ההרס הנורא שנגרם לעמינו בשני החורבנים, שלפחות עד המאות האחרונות כלל את מספר ההרוגים והמשועבדים הגדול ביותר מקרב בני עמנו

  2. מאת גלעד‏:

    ואתה, מה אתה חושב?

סגור לתגובות.