הדיון הער על נשות הכותל והדיון המתעורר (ביזמתם הברוכה של תומר פרסיקו ואחרים) על מנהלת הזהות היהודית של הרב רונצקי מובילים, בין היתר, למסקנה אחת משותפת. המסקנה היא שהשיח הליברלי דל מכדי לפרנס את הדיונים הללו.
כשדב הלברטל כתב שעוד מעט נשות הכותל יתערטלו בשם חופש הפרט, הוא נקט אמנם דוגמה גרועה, אבל טמונה בדבריו טענה נכונה. הרי איש לא מעוניין – אם אנסה לתת דוגמאות מוצלחות יותר – להתיר משחקי טניס בכותל, וגם לא פולחן נוצרי או מוסלמי. העניין כאן איננו אפוא חופש הפרט, העיסוק, התנועה או הפולחן. לא מדובר כאן גם בשאלת בגרות באזרחות על ההתנגשות בין זכויות הפרט לרגשות הציבור. במה אם כן מדובר? מדובר בשאלה מה ראוי שיהודים יעשו בכותל המערבי, שהוא המקום המקודש ביותר בעיני רוב היהודים הישראלים. הטענה בעד נשות הכותל היא שהן עורכות פולחן יהודי לגיטימי, שראוי לו להתקיים בכותל המערבי, ואילו הטענה נגדן היא שהפעילות שלהן אינה פולחן יהודי לגיטימי. השיח הליברלי אינו יכול אפילו להכיל את הנחת היסוד שהכותל הוא מקום קדוש – הנחה המקובלת (באופן מפתיע למדי) על שני הצדדים במריבה, והיא הבסיס לכל המריבה. לכן הטענה נגד חברות הכנסת החילוניות שהתעטפו בטליתות הייתה מוצדקת: עליהן להחליט האם הן חלק מהדיון הפנים-דתי אם לאו, ואם הן בוחרות שלא ליטול בו חלק אז השימוש שלהן בסממנים דתיים הוא גם צביעות וגם חילול הקודש.
כיוצא בזה, הטענה נגד הרב רונצקי אינה צריכה להיות שהוא מנצל את כספי הציבור או את הכוח שרכש כפטרון רוחני של שני פוליטיקאים שזכו להצלחה יחסית בבחירות – שהרי נגד טענה זו יכולה אחת מהפוליטיקאים האלה לומר "הבטחנו לפני הבחירות שנעשה זאת והנה נבחרנו ואנו עושים זאת", והיא צודקת; אלא שזה לא העניין. העניין הוא שהזהות היהודית – שאכן ראוי וחשוב לעסוק בה וללמד אותה, ואכן ראוי להשקיע בכך כספי ציבור – היא רחבה, עמוקה ומורכבת הרבה יותר מהזהות האורתודוקסית המצומצמת מאוד שהרב רונצקי מעוניין לקדם.
השיח הליברלי מכיר רק את טענת החירות ("אל תגיד לי מה לעשות") או את אחותה הקטנונית "על חשבוננו" (שבשמה נטען, למשל, באתר כיפה שלא ייתכן שעיתון במחנה יתמוך בזרמים הלא-אורתודוקסיים, שכן הוא ממומן "על חשבוננו"; ובעצם אפשר לנמק כך כל טענה שהיא). כדי לעבור ממשחקי אתה-לא-תגיד-לי – לא, אתה-בעצמך-לא-תגיד-לי, ולהגיע ללב העניין, השיח הפנים-יהודי המתחדש צריך להשתחרר מהשיח הליברלי, קל וחומר המשפטי, ולדון באופן ישיר ולא מתחמק בשאלות החשובות: מהי היהדות, או מה אנו רוצים שתהיה.
אריאל, הזהות היהודית של המנהלת היא אכן מצומצמת, אך לא ממש אורתודוקסית.
בתורה כתוב שצריך לאהוב כל מיני גורמים: את ה', את בני עמך, את הגר.
אבל התפישה האוטוכטונית של הארץ (שמגולמת במגילת העצמאות למשל) היא זרע פורענות,
שמנתק אותנו מאחד המסרים החשובים של התורה: הארץ אינה 'שלנו' ואינה מוקנית לנו,
היא פיקדון המותנה בתהנהגות מוסרית, בין השאר כלפי הגר, שהוא לא גר הצדק (שאינו קיים בחומש) אלא גר התושב, הלא-יהודי הגר עמנו.
ואת זה משום מה לא שומעים מכיוונה של המנהלת. לכן קצת מפתיע שהם טוענים שהזהות שהיא מנסה לעודד היא יהודית דוקא. היא יותר מזכירה את מה שפרופ' הלברטל פעם כינה 'מיטב הזבל האירופי' (בהתייחס לשאלת מקורות 'אורות המלחמה' של הראי"ה קוק).
תודה אריאל.
רק אומר בקשר לנשות הכותל (ולכן גם לרונצקי): לו היו שלושה מיליון יהודים כיום בעולם שהיו מחזיקים שתפילה בעירום בכותל היא הדרך הראויה לקיים של פולחן יהודי אותנטי, אז כן, היה צריך לאפשר להם לעשות כן. דהיינו, זה לא שנשות הכותל, כקבוצה של כמה עשרות נשים, החליטה על דעת עצמה איך להתפלל וכו'. מה שהן עושות נמדד על הרקע הסוציולוגי של יהדות זמננו. וכשמודדים את זה כך אנחנו רואים ששני זרמים יהודיים מאוד גדולים, למעשה הרבה יותר גדולים מאלה שמתנגדים להן, חושבים שכך ראוי להתפלל. וכו'.
אם נעבור לרב רונצקי, אף אחד לא אומר לו: "למד גם את קבלת שבתי צבי כיהדות!", אלא תן יצוג הולם לתנועות ורעיונות שממש היום בפועל רווחות בקרב העם היהודי החי, ואל תצמצם וכו'. בקיצור, מה שאני בא לומר הוא שלא מסתפקים בטיעון העקרוני, או במילים אחרות, שהעקרון נשען כאן על העובדות בשטח.
ברצוני לחדד נקודה מסויימת שהזכרת כבדרך אגב בסוגריים:
לעניות דעתי העמדה המוצגת על ידי נשות הכותל מכילה סתירה פנימית משמעותית.
מחד, נראה כי מטרתן היא לחזק את מעמדה של הזהות היהודית המתקדמת ש"מורכבת הרבה יותר מהזהות האורתודוקסית המצומצמת", כלשונך. כלומר, אני מתרשמת שהן רואות את השקפתן כמודל מעודכן של היהדות, המתאים יותר למציאות המודרנית.
מאידך, הנחת היסוד שהכותל הינו מקום קדוש (מבחינה הלכתית) אינה תואמת את העמדה המתקדמת הזו, כיוון שעובדתית אנו יודעים שמדובר בקיר תמך. היינו מצפים שהמאמץ יתמקד במאבק לנתינת גישה חופשית להר הבית, שהוא המקום הקדוש באמת.
אמנם, ניתן לייחס לכותל קדושה אחרת, שאינה הלכתית, הנובעת ממעמדו ההיסטורי-חברתי-ערכי כפי שהשתרש בתודעה היהודית-ישראלית. אך במקרה זה לא תהיה הנחת יסוד זהה בין שני הצדדים, והויכוח יהיה עקר.
נדב, אני מסכים באופן כללי, אבל למה אתה מתכוון במונח "אורתודוקסי"?
נטע, המילים "מורכבת הרבה יותר מהזהות האורתודוקסית המצומצמת" נאמרו על הזהות היהודית בכלל, ולא טענתי שהיהדות "המתקדמת" היא אכן מתקדמת יותר מהאורתודוקסית באיזשהו מובן.
מה שמפתיע אותי הוא לא מה שכתבת. אני לא שותף לשתי הנחות היסוד שציינת – לא שהיהדות המתקדמת היא אכן מתקדמת, ולא שייחוס קדושה להר הבית הוא יותר נכון מייחוס קדושה לכותל – ולכן אני גם לא שותף למסקנה.
מה שמפתיע אותי הוא עצם הרעיון של ייחוס קדושה מיוחדת למקום מסוים ומאבק על מנת להתפלל דווקא בו. זה כביכול דבר לא "מתקדם".
אני מתייחסת להנחות היסוד שלהן, לא שלך או שלי. אני די משוכנעת שהן רואות את עצמן מתקדמות יותר מאשר האורתודוקסיה הקלאסית, במובן של "מפוכח" או "עדכני". (האם אתה חולק על כך?).
ולכן, אם בפכחון עסקינן, הרי שהוא לוקה בחסר, מהסיבה שציינת במשפט האחרון.
נטע
הקדושה שנשות הכותל מייחסות לכותל זהה לקדושה שכל אחד אחר מייחס לכותל וזו קדושה סוציולוגית-היסטורית. אין אף אחד שחושב שאלוהים בחר את הכותל המערבי להיות לו לבית הבחירה. כך שהטענה שלך נגדן איננה ברורה.
אריאל,
אורתודוקסית במובן של יהדות כסט של חובות כלפי האל (אורתופרקסית, אם תרצה),
ולא כסט של ערגות רומנטיות אנושיות מוקנות ללא שיור.
בסט החובות האורתודוקסי (עם כל מגבלותיו), הארץ אינה מאהבת חביבה אלא בעלת בית קשוחה, שלפני תשעה באב די ברור מה מידת הנכונות שלה להסכין להתנהגות בלתי מוסרית בתחומיה.
לכן, גם האג'נדה הזו של המנהלת וגם הגישה האוטוכטונית של מגילת העצמאות שאומרת שגורשנו מכאן בכוח הזרוע (ולא בגלל חוסר מוסריות, כפי שהדגישו נביאינו) הן בעייתיות.
נדמה לי שרונצקי בעצמו הוא "ליברל" במובן הטכני, או נאו ליברל אם תרצה. הוא מדבר על תחרות בין הקול של מנהלת הזהות היהודית לארגונים ועמותות אחרים, אתם הוא לא מסכים. הוא בעד התחרות הזו כי הוא יודע כמה משאבים יש לו, והוא חדור אמונה בצדקתו. אם תרצה, הוא ליברל בעל כרחו כי לא הכניסו אותו למשרד החינוך.
הכח שצריך להעמיד מולו צריך להיות כפול: גם כזה שמבהיר שאין מקום לאידאולוגיה הזו בחינוך (כי אנחנו מחזיקים בערכים אחרים) וגם שדרוש דיון פלורליסטי על זהות יהודית (כי בפועל יש אנשים עם ערכים אחרים).
מומלץ אצלי. יופי.