בפרשת לך-לך (וליתר דיוק, בשלהי פרשת נח) מופיעה לראשונה משפחת אברהם ושרה, והם וצאצאיהם יתפסו מעתה את מרכז הבמה בתורה ובתנ"ך בכלל. עוד דבר שקורה בפרשה זו (אך לא מסופר בה) הוא הופעתו של חוט סיפורי שלישי, נוסף על שני חוטי הסיפור שנשזרו יחדיו בפרשיות הבריאה וראשית האנושות. משום כך נמצא לעתים שניים או שלושה דיווחים שונים על אירועים מרכזיים בחיי המשפחה והעם. דוגמה לכך היא סיפורו של ישמעאל – הבן שנולד להגר ולאברהם, אך לא זכה לרשת את ההבטחה האלוהית, שהועברה לאחיו הצעיר ממנו, יצחק בן שרה.
שלושה סיפורי ישמעאל יש בתורה, וכל אחד מהם מסביר את נסיבות הולדתו ואת מקור שמו. לפי סיפור אחד, ישמעאל עזב בעודו ברחם אמו, שנמלטה מעינוייה של שרה, והוא נקרא כך משום שהאל שמע אל עונייה של הגר, והבטיח עתיד מזהיר לעובר שבבטנה (טז, ב-יד). לפי סיפור אחר, האל שמע דווקא את אביו: אברהם הספקן, שפרץ בצחוק לשמע הבטחתו המופרכת של אלוהים שלו ולשרה ייוולד בן (בדיוק כמו ששרה עצמה פרצה בצחוק לשמע אותה הבטחה עצמה, אבל זה בסיפור אחר). אברהם ביקש: אתה יודע מה, בוא נסתפק בזה ש"ישמעאל יחיה לפניך", ואלוהים השיב: "ולישמעאל שמעתיך" – ובירך את ישמעאל בכל טוב, אף על פי שהתעקש כמובן שיצחק הוא שימשיך את הברית עמו (יז, יח-כא). לפי סיפור זה, הנטישה הטראגית מעולם לא התרחשה; וכשאברהם מת בשיבה טובה, יצחק וישמעאל קברו אותו יחדיו, כאילו לא היו דברים מעולם (כה, ח-ט). הסיפור השלישי (שנמצא כבר בפרשת וירא) מסכים עם הראשון: שלא בטובתה, נאלצה הגר לעזוב את בית אברהם ושרה, הפעם כשהיא נושאת עמה את בנה הקטן. זאת מפני שאברהם גירש אותם בהוראתה של שרה – הוראה שקיבלה את אישורו המפורש של אלוהים. ואולם אלוהים איננו אדיש למצוקתו של הילד, "כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם", והוא מבטיח כי ישמעאל יהיה "לגוי גדול" (כא, יז-יח).
אם כן, ברור שישמעאל נקרא על שם שמיעתו של האל – השאלה היא: את מי הוא שמע? על כך ראינו שלוש תשובות: את האם, את האב או את הבן עצמו. כך או כך או כך, בשמו של ישמעאל יש שמץ של אירוניה, שכן בסופו של דבר, ישמעאל איננו יורש העצר אלא בן השפחה הדחוי; ישמעאל הוא האיש שהאל דווקא לא שמע אליו.
אך בתוך האירוניה הזו אפשר אולי גם למצוא שמץ של עידוד. ישמעאל אמנם לא זכה להיות ממשיכו של אברהם, בניגוד לתקוותם של אמו (בסיפור הראשון), של אביו (בסיפור השני) ואולי שלו עצמו (בסיפור השלישי). אך הוא זכה בפרס ניחומים בלתי מבוטל – פרס ניחומים שלשם שינוי ראוי להתנחם בו: מישהו שמע אותו. ולא סתם מישהו, אלא אלוהים בכבודו ובעצמו. בשלוש הגרסאות של סיפור ישמעאל יש לאלוהים עמדה ברורה לגבי זהותו של המנצח בקרב הירושה, אבל דווקא לאור העמדה הזו, בולטת העובדה שאלוהים מגלה אמפתיה כלפי כאבו של המפסיד ודאגה עמוקה לגורלו.
לא בטוח שיש בכוחה של האמפתיה לרפא את כאב הדחייה; קין הוא דוגמה מובהקת למקרה שבו היא לא הועילה. ובכל זאת, נראה לי שכדאי ללמוד את הלקח הזה מסיפורי ישמעאל: מצד אחד, לשמוע תמיד את קולם של המפסידים – גם אם ההפסד מוחלט, סופי ואפילו מוצדק (ודווקא אם הוא כזה), וגם אם הפער בינינו לבין המפסידים דומה בעינינו לפער שבין בורא עולם לילד חסר ישע (ודווקא אם הוא כזה). ומצד שני, להאמין שגם כאשר אנחנו, חלילה, דחויים ומובסים, יש מי ששומע "אל קול הנער באשר הוא שם".
כה לחי. יפה כתבת.