"לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה?!" – כך, לפי רש"י, שאל אלוהים כשהוא קרא את המילים הראשונות של הפרשה: "וישב יעקב". ואכן, הוא דאג שיעקב לא יישב בשלווה אפילו רגע אחד, חלילה, ומיד "קפץ עליו רוגזו של יוסף": יעקב למוד התלאות והסבל נקלע עתה לצרה נוספת, שגם אותה, כמו את כל צרותיו, השיתו עליו בני משפחתו. אך הצרה הזו – החטיפה, הרצח שנמנע ברגע האחרון, הבשורה השקרית על מות הבן, שלמעשה נמכר לסוחרי עבדים – תהפוך עד מהרה מצרה אישית ומשפחתית לצרה לאומית: "ויוסף הורד מצרימה", והגורל היהודי כולו יורד לגלות.
פרשת וישב היא תחילתו של סיפור יוסף, ובמידה רבה מאוד היא סופה של תקופת האבות, שכן יעקב אבינו לא מת, אך סיפור חייו הסתיים. זו לא הייתה תקופה קלה: היו בה ציפיות מורטות עצבים, מאבקי כוח וירושה וגם שקרים ומניפולציות. אבל כל חטאיהם של אברהם, יצחק ויעקב מחווירים לעומת האלימות הגלויה והבוטה של בני יעקב. ישמעאל ועשו, האחד פרא אדם והשני איש ציד ושדה, לא חלמו לעשות כמעשה שמעון ולוי בשכם. יצחק, בנו הנבחר של אברהם, לא דיבר עם ישמעאל מטוב ועד רע, ויעקב, החוליה הבאה בשרשרת, לא העלה על דעתו לקום על אחיו ולהורגו. הסיפור המזעזע הנפרש לפנינו בפרשת וישב איננו מתאים לאבות. הוא מתאים יותר לתקופת הטרום-אברהמית של ראשית האנושות: ימיהם של אדם וחוה, קין והבל ואנשי דור המבול, ימים שבהם נשחתה הארץ ומלאה חמס.
לא רק הרכיב האנושי בסיפור משתנה מדור האבות לדור הבנים. אולי בעקבות ההידרדרות המוסרית הזו, חל בפרשה שלנו שינוי גם בדמותו של אלוהים: לראשונה מאז בריאת העולם, אלוהים שותק. עד כה הוא נגלה לכל הדמויות המרכזיות בימי הראשית ובתקופת האבות, ולא עוד. כל האבות זכו לפגוש אותו לפחות פעם אחת, וכל הבנים אינם זוכים לכך אפילו פעם אחת. לא לחינם הוא מכונה אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, אך לא אלוהי ראובן, אלוהי יהודה ואלוהי יוסף. בפרשת וישב אלוהים עוזב, לפחות לרגע, את הספינה הטובעת של משפחת ישראלי, ומניח לה לשקוע. שאלה מפורסמת היא מדוע לא סיפר יוסף ליעקב שהוא חי ומשגשג ושהראיות למותו היו מזויפות; שאלה מפורסמת פחות היא מדוע אלוהים לא סיפר לו את זה. רק בפרשת ויגש – לאחר שיעקב יגלה בעצמו את דבר השקר הנורא, ויקריב זבחי תודה לאלוהי אביו יצחק שהקים לתחייה את יוסף בנו – ישעה אלוהים למנחתו וייתן לו את ברכת הדרך בפעם האחרונה.
אלוהים אינו מדבר בפרשה, אך אין פירוש הדבר שהוא נעדר ממנה לחלוטין. קרוב לוודאי שאלוהים הוא שהעניק ליוסף את חלומות הגדולה שלו, אף שהדבר אינו נאמר במפורש; ומי אם לא הוא דאג שיוסף יתגלגל דווקא למצרים. כאשר יוסף יורד לגלות שכינה יורדת עמו, והפעם הכתוב מציין במפורש את ההשגחה האלוהית שיוסף זוכה לה: "ויהי ה' את יוסף… כי ה' אתו, וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" (לט, ב-ג)… "ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד" (שם, כא ועוד). יוסף יודע זאת והוא מקפיד להזכיר את אלוהים בכל הזדמנות, בין היתר כסיבה להימנעותו מחטא וכמקור לחכמתו. אלוהי יוסף הוא אל מסתתר, המנהל את העולם מאחורי הקלעים. הוא שולח חלומות ללא פירוש; הוא נוטה חסד בלי להכריז על כך; הוא כבר אינו מדבר אלא מניח לאחרים לדבר בשמו. לא לחינם הוא מזכיר הרבה יותר את האל היהודי-תלמודי מאשר את האל הישראלי-מקראי: זהו אלוהים של הגלות.
רק בעוד כמה שבועות רעים, בפרשת וארא – כשבני ישראל כבר לא יהיו משפחה מיוחסת אלא עם מדוכא, לא אליטה מקורבת לשלטון אלא מיעוט נרדף – אלוהים יתעורר מהסיוט, ויודיע למשה המופתע שהגיע הזמן לחזור הביתה. בינתיים, בשבועות הקרובים, אנו נותרים עם יעקב המתאבל, עם יוסף הנודד ועם אחיו השונאים, אלה שאין להם אלוהים.