ולפני כבוד עֲנָוָה: אידאל הענווה כיסוד בשפתם המוסרית של חז"ל
שמואל לואיס. הוצאת מאגנס, 347 עמ', 99 שקלים
האם כל אדם ראוי לכבוד? האם יש בני אדם הראויים לכבוד יותר מאחרים? האם מעמדות חברתיים וכלכליים הם גזירת גורל שרירותית, גמול הולם לכישורים ומאמצים או תוצאה של עושק וניצול? הספר "ולפני כבוד ענוה", 
שכתב שמואל לואיס, עשוי להעשיר את השיח הציבורי בשאלות הללו אף על פי שאינו עוסק בסוגיות אקטואליות. המחבר, רב קונסרבטיבי וחוקר תלמוד, מגדיר את ספרו "מדרש מחקרי": זהו מחקר אקדמי על תולדות הענווה בספרות היהודית הקלאסית, אך לא פחות מכך זהו חיבור הגותי-תיאולוגי, העוסק בשאלה איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם.
הספר מוביל למסקנה שאידאל הענווה נובע מהרעיון שלכל אדם מגיע כבוד, ללא תלות במעמדו החברתי ובמצבו הכלכלי. מתוך השוואה להגות היוונית מתברר שהרעיון הזה היה שנוי במחלוקת. על אף התדמית החילונית והמודרנית שדבקה בו, כבוד האדם הוא מושג דתי מובהק. לאידאל הענווה יש משמעויות תיאולוגיות, מוסריות וחברתיות מרחיקות לכת, והוא מגיע עד כדי אנרכיזם, השולל לחלוטין את המעמדות החברתיים ואפילו את הפער בין האדם לבין אלוהים.
בתנ"ך הענווה כלל לא הייתה תכונת אופי אלא מעמד חברתי. המילה 'ענווים' קרובה למילה 'עניים': הענווים המקראיים הם בני המעמד הנחות, המנוצלים על ידי בעלי הממון והשררה. מבחנם של הענווים הוא בשאלה האם יתייאשו ממר גורלם או שישימו מבטחם באל ויתפללו אליו. הנביאים ומשוררי תהלים מבטיחים לענווים שבסופו של דבר האל יעמוד לצדם. זאת משום שהעשיר, גבה הלב, אוחז בכוח שאינו מגיע לו באמת: בעל הכוח הלגיטימי היחיד הוא האל עצמו, המתואר בתנ"ך בדימויים פרסונליים. האישיות האלוהית אינה סובלת תחרות. במאבק הכוח העתידי ישפיל אלוהים את הגאים, וזו תהיה שעתם היפה של הענווים המושפלים שקיוו לישועתו.
הפילוסופים היוונים, מסביר לואיס, ראו את החברה כמיקרוקוסמוס: המבנה החברתי והמבנה הקוסמי זהים בכך שהם מערכות סגורות, המשקפות את הטבע והלוגיקה. כשם שכל כוכב נמצא במקומו, כך העניים אמורים להיות עניים והעשירים נועדו לעושר. קריאת תגר על הסדר החברתי דומה אפוא למחאה על מהירות הסיבוב של הכוכבים.
הקוסמולוגיה היוונית כבר התיישנה, אבל המחשבה שפערים כלכליים משקפים את חוקי הטבע לא עברה מן העולם. בניגוד לתפיסה הזו, בתנ"ך האל אינו עיקרון מופשט אלא אישיות, והעולם אינו הכרחי אלא נברא. גם הטבע וגם החברה אינם נובעים מאיזו אמת לוגית קבועה, אלא מקריים במהותם ופתוחים תמיד לשינויים. לכן העניו-עני המקראי רשאי לקוות שמעמדו הנמוך הוא זמני, והתנ"ך מבטיח שתקוותו תתגשם.
רק במקום אחד בתנ"ך נדמה שהענווה אינה מצב אלא תכונה: כשמשה רבנו מתואר בספר במדבר כ"עניו מאוד". הואיל ומשה לא היה עני ומדוכא, התלבטו הפרשנים כיצד להבין את הפסוק, והענווה הפכה לתכונת אופי. זהו המפתח לשינוי הדרמטי בתולדות הענווה: בעוד שבתנ"ך הענווה הייתה מעמדם של החלשים, שנגזר עליהם בעל כורחם – בספרות חז"ל הענווה היא מידה מוסרית, שהחזקים נוהגים בה מבחירתם. במובנה החדש, ענווה היא ויתור על כבוד הנובע מהמעמד החברתי. העניו מוחל על כבודו ואינו דורש את "מה שמגיע לו". העובדה שדווקא הוא זכה להשתייך לאליטה האינטלקטואלית, הפוליטית או הכלכלית, נתפסת בעיניו כעובדה מקרית, שאינה מקנה לו זכויות יתר.
העניו הקלאסי של ספרות חז"ל הוא הלל הזקן – דמות יקרה ללבי, העומדת במרכזם של כמה סיפורי ענווה תלמודיים (חבל שאין בספר התייחסות לענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, שלפי התלמוד הובילה דווקא לחורבן המקדש). סיפור ידוע מתאר שני חברים שהתערבו ביניהם על השאלה מי יצליח להוציא את הלל הנשיא משלוותו. אחד המהמרים מגיע לביתו של הלל ביום שישי בצהריים, שעה שכבוד הנשיא מתקלח לכבוד שבת. הוא קורא בגסות "מי כאן הלל?", ומציק לו בשאלות טריוויה חסרות משמעות, אבל הלל מפגין יחס חם ואבהי ומשיב על כל שאלותיו בסבלנות. הלל אינו סבור שיש לו עדיפות על אותו אדם; הוא רואה בעצמו "אליטה משרתת", ואת ההיענות לגחמותיו של "האדם הפשוט" הוא רואה כחובה וכזכות.
לואיס קושר את סיפורי הענווה של הלל לתפיסה שהאדם נברא בצלם אלוהים. הלל הזקן וחכמים אחרים הסיקו מהתיאור המקראי של הבריאה בצלם, שכל אדם הוא ייצוג של האל ולפיכך יש לנהוג בו כבוד. אריסטו טען שבני אדם ראויים למידה שונה של כבוד, בהתאם לפוטנציאל הגלום בהם ובהתאם למידת המימוש של הפוטנציאל; ואילו המסורת המקראית והתלמודית, אומר לואיס, מעניקה כבוד מוחלט ובלתי מותנה לכל אדם באשר הוא אדם.
גם בתנ"ך וגם בספרות חז"ל הענווה קשורה בערעור ההיררכיה החברתית. אך הנימוק התיאולוגי משתנה: בתנ"ך, לאל יש מונופול על הכבוד הלגיטימי, והשכבה החזקה מתיימרת להחזיק בכבוד לא לה. לכן לעתיד לבוא ההיררכיה תתהפך, הענווים יינשאו והגאים יושפלו. לעומת זאת, בספרות חז"ל קורה דבר מפתיע: אלוהים עצמו מתואר כעניו, ומשמש מופת לענווה אנושית. המדרשים מתארים באופן ציורי כיצד האל מוותר על גינוני הכבוד, שלא כדרכם של מכובדים אנושיים. כך, לדוגמה, כששליט רוצה להתפאר במעשיו הוא מזכיר קודם כל את עצמו ורק אחר כך את מפעלותיו. אך התנ"ך פותח בציון מעשה הבריאה ורק לאחר מכן מזכיר את הבורא: "בראשית ברא – אלוהים".
תיאור האל כעניו הוא פרדוקסלי, שהרי האל הוא הכוח בהתגלמותו: היתרון ההיררכי שלו על האדם הוא מה שהופך אותו לאל. כאן מגיע לשיאו הפוטנציאל האנרכיסטי של מידת הענווה. הענווה האלוהית מסמלת את ביטול ההיררכיה הפנים-אנושית, מכיוון שמצד אחד, כל אדם נברא בצלם אלוהים ולכן העולם מלא בייצוגים של אלוהים, ולאף אחד אין עדיפות על חברו; ומצד שני, אלוהים עצמו מוותר על מעמדו הבכיר לעומת הייצוגים שלו. זהו מצב של שוויון מוחלט.
שמואל לואיס אינו הראשון לבסס את מושגי הכבוד והשוויון על התנ"ך. ההוגים הליברליים המוקדמים כבר עשו זאת, ויש הסבורים שאיש מעולם לא הצליח להסביר מדוע כל אדם ראוי לכבוד מבלי להזדקק לאמונה באלוהים ולכתבי הקודש. לואיס מראה כיצד הרעיון של כבוד האדם מתפתח ומעמיק בספרות היהודית שלאחר התנ"ך, המדגישה שמקור הכוח הבלעדי הוא אלוהים, ואפילו אלוהים מעדיף את הענווה.
תודה! תמשיך לכתוב, מחכים יותר מדי זמן…