היהדות שלא הכרנו
יוכי ברנדס. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 279 עמודים, 84 שקלים
מאמר תלמודי קובע כי "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה – לא נכתבה". דברי הנביאים נאמרו בהקשר היסטורי ופוליטי מסוים, ולכן רובם לא נכללו בתנ"ך ואינם ידועים לנו. ההחלטה לכלול בתנ"ך בכל זאת חלק מהנבואות, נבעה מההכרה שלרעיונות גדולים יש חשיבות מעבר להקשר שבו נהגו לראשונה; שהם בעלי ערך גם לדורות הבאים.
ההחלטה לאגד טורי דעה מעיתון יומי לספר עיון בכריכה קשה, רומזת לחשיבות מהסוג הזה – אם לא לדורי דורות, לפחות לכמה שנים לאחר הפרסום הראשוני. ספרה החדש של יוכי ברנדס, "היהדות שלא הכרנו", מאגד מבחר ממאמריה שפורסמו בעיתון "ישראל היום". המאמרים שנאספו בספר אכן עוסקים בסוגיות שחשיבותן חורגת מעבר לחדשות היומיום: המתות חסד, גבולות הציות לחוק, מעמדה של הרבנות הראשית, אלימות נגד נשים, מדיניות הגירה ועוד. למעשה אין כמעט נושא על סדר היום הציבורי שאינו זוכה להתייחסות. השאלה היא האם יש לברנדס תרומה ייחודית, המצדיקה את האוסף הזה; והתשובה, כפי שנראה, היא "כן, אבל".
דעותיה של ברנדס בסוגיות האקטואליות נעות בין השמאל לימין; כתבה באחד העיתונים מספרת שהצביעה למפלגת "יש עתיד". היא נוקטת עמדות הנחשבות ליברליות-שמאלניות לגבי נישואים חד-מיניים, המתות חסד ולגליזציה של קנביס. לצד זה, היא אינה מערערת על המוסכמות הציוניות-ימניות, כמו הקביעה הנחרצת "הגלות היא חטא", התכחשות למתח בין אופייה הדמוקרטי של ישראל לבין הגדרתה כמדינה יהודית, והאשמת השמאל בפיתוח "רגשות עוינות ואיבה כלפי מדינת ישראל". גם ההתעלמות הגורפת מהסוגיה הפלסטינית משתלבת יפה בגישת ה"מרכז".
אם כך, הטענות של ברנדס כשלעצמן אינן מקוריות או נועזות. אך מה שמייחד את מאמרי הדעה הללו הוא שלצד הנימוקים השגורים בפי הפובליציסטים, משולב בהם עיון במקורות היהדות, מהתנ"ך ועד העת החדשה. עמדותיה של ברנדס בסוגיות העומדות על הפרק אינן עוד עמדותיה שלה בלבד, אלא עמדות "היהדות" – או לפחות סוג אחד של יהדות: "היהדות שלא הכרנו", כשמו של הספר.
הזכות להקים משפחה
כך, למשל, עוסק אחד המאמרים בשאלת הנישואים החד-מיניים, תחת הכותרת "הומופובים בשם התורה". ברנדס מתארת באמפתיה הפגנה למען שוויון זכויות להומוסקסואלים, ומצטטת את אחד הנואמים, הטוען בשם "הזכות לחירות, הזכות לשוויון והזכות להורות". היא מצרה על התנגדותן של המפלגות הדתיות לחקיקה המצמצמת אפליה: "לא משנה מי המופלים – נשים, גויים, רפורמים, גרים, הומוסקסואלים… ככל שהמפלגה יותר דתית, כך גוברת התנגדותה לחוקים של שוויון וזכויות אדם". משום כך, היא אומרת, ישראלים רבים מתנכרים ליהדות ומתנערים ממנה. אלא שלטענת ברנדס: "זו לא היהדות, או ליתר דיוק: זו לא כל היהדות!".
ברנדס מזכירה את האיסור על יחסי מין בין גברים, המופיע במפורש בתורה. אך היא מבקשת שלא לייחס לו מקום מרכזי, שהרי כבר "חז"ל הבינו שדברים שנחשבו לאיומים ונוראים בעבר, יכולים להפוך עם השנים לנורמטיביים". לטענתה, כשם שהרבנים מתייחסים בשוויון נפש למחללי שבת ואוכלי טרפות, ואינם דורשים למנוע מהם "את הזכות להקים משפחה או לקבל נקודות במס הכנסה", כך עליהם לנהוג בסובלנות כלפי הזוגות החד-מיניים, שהרי אינם עוברים על חוקי התורה יותר מהאחרים. לדעתה, הרבנים השמרנים הם בבחינת "נבל ברשות התורה", כלומר נצמדים לאות היבשה של החוק תוך שהם נוהגים ברוע ושרירות לב ומוציאים שם רע ליהדות. עליהם לזכור שכנגד המקורות השוללים את ההומוסקסואליות ישנם "הרבה יותר מקורות שאומרים שכל אדם נברא בצלם אלוהים". בסיום מובא טיעון נוסף: אי אפשר "לדבר גבוהה גבוהה על אידיאל המשפחה היהודית, ובה בעת למנוע מיהודים את הזכות להקים משפחה ולהוליד ילדים"; והרי גם משה רבנו גדל אצל "אם מאמצת לא יהודייה", ודוד המלך בכבודו ובעצמו הוא צאצא של יחסי מין אסורים בין אבי השבט, יהודה, לתמר כלתו.
אפשר לאמץ את הנימוקים הללו ואפשר לדחות אותם. אך באיזה מובן ברנדס מייצגת כאן את "היהדות"? האם ברנדס סבורה שהעמדה שהציגה בנושא הזה או בנושאים אחרים, היא "יהודית" יותר מן העמדה ההפוכה? נראה שלא. לדבריה, "היהדות היא אוקיאנוס של דעות ורעיונות. זה טיבה. זו גדולתה. כל אדם יכול למצוא בה מקורות כרצונו, בהתאם לאישיותו ולהשקפת עולמו". ובמקום אחר בספר היא כותבת: "היהדות אומרת גם וגם. בכל התחומים והעניינים". בעיני ברנדס, כל הדעות הן אפוא "יהודיות" במידה שווה.
הכל הוא שום דבר
אם אלה הם פני הדברים, לא ברור מה עלינו ללמוד מספרה של ברנדס ומדוע עלינו להשתכנע בדעותיה. הטיעונים הפוליטיים שלה בדרך כלל אינם מעמיקים ואינם חדשים; לא בכדי שמו של הספר אינו "הדעות שלא הכרנו" אלא "היהדות שלא הכרנו". אך מן המקורות היהודיים שברנדס מצטטת בוודאי איננו יכולים להשתכנע, שכן היא מודה בעצמה שהמקורות כוללים באותה מידה גם סימוכין לדעה המנוגדת. החידוש של הספר הוא בכך שהוא מראה שהשילוב בין מאגר עצום של טקסטים, שנכתבו במשך אלפי שנים, לבין פרשנות יצירתית, עשוי לתמוך בכל דעה בעולם – לא רק בדעותיהם השמרניות של רבנים אורתודוקסיים אלא גם בדעות כגון אלה של יוכי ברנדס.
הבעיה היא שאם היהדות אומרת הכל, היא אינה אומרת דבר. זה מזכיר את הסיפור התלמודי על רבי יוחנן, שלאחר המוות הטראגי שהמיט על שותפו הקבוע ללימוד, ריש לקיש, מצאו לו החכמים שותף חדש, רבי אלעזר בן פדת. אבל המחליף לא מצא חן בעיני רבי יוחנן: חברו המנוח תמיד הציב בפניו קושיות ואתגרים, ואילו השותף החדש רק הזדרז למצוא הצדקות ותימוכין לכל דבר שיצא מפיו של רבי יוחנן. לא הייתה לו אמירה משל עצמו, ורבי יוחנן השתעמם ממנו עד מוות (פשוטו כמשמעו). היהדות בספר של ברנדס היא יותר רבי אלעזר מריש לקיש: לא מאתגרת אלא מאשרת, לא מתווכחת אלא מוכיחה. כך היא נעשית אולי ידידותית ומתקדמת יותר, אך באותה מידה היא נעשית מיותרת.
לדעתי, כדי שהיהדות תהיה משמעותית עבורנו, עלינו לצמוח מתוכה ולנהל עמה דו-שיח. לצמוח מתוכה פירושו להכיר בכך שאיננו עומדים מול היהדות כסובייקט מול אובייקט, כאישיות מגובשת מול מוצר צריכה אחד מני רבים – אלא שהיהדות משוקעת, בדרכים גלויות וסמויות, בעצם הזהות שלנו. לנהל דו-שיח פירושו שאף צד אינו מבקש לבטל את האחר או להפוך את האחר לזהה לו. דו-שיח עם התרבות היהודית מתחיל מההכרה בפער שבין המסורת למציאות ובין העבר להווה, ולא בהכחשה כגון "אין שום פער בין זכויות האדם ובין ערכי היהדות", כלשונה של ברנדס. אף שהדבר מקובל בחוגים מסוימים, אדם אינו יכול לנהל שיחה עם עצמו.
זאת ועוד: בניסיונה להראות את הרלוונטיות של מקורות היהדות לזמננו, ברנדס מתעלמת מהצורך החיוני בתיווך בין-תרבותי, בהקשר ובפרשנות. אלה לא יובילו אמנם לגילוי "היהדות" האחת והיחידה, שברנדס מכחישה בצדק את קיומה, אך הם יסייעו להכרת יהדויות שונות, להבחנה בין פרשנויות סבירות ומופרכות ובין קולות מרכזיים לשוליים, ובסופו של דבר לנקיטת עמדה מנומקת ולא שרירותית. למרבה הצער, לאחר קריאת "היהדות שלא הכרנו", היהדות נותרת בלתי מוכרת במידה רבה. ברנדס אינה מעניקה לקוראים דברי רקע על המקורות שהיא מצטטת, ואינה מפנה אותנו למקור הציטוט אלא מסתפקת בייחוס כללי. לעתים הציטוט מפוקפק, כמו הדברים המיוחסים לרבי נחמן מברסלב בעמוד 44, שלמיטב ידיעתי אינם מצויים בכתביו ואינם הולמים את סגנונו; ולעתים הייחוס שגוי, כמו הפסוק מספר ישעיהו בעמוד 260, המוצג בטעות כ"קולו של הנביא זכריה". אך רוב הקוראים לעולם לא יידעו זאת. בכך דומה ברנדס לרבנים שהיא מרבה לבקר: היא אינה פותחת את הדיון אלא סוגרת אותו. היא משתמשת בידע הרב שיש לה, ושאין לאחרים, כדי לבודד טקסטים מהקשרם המקורי ולהציג פרשנויות בלתי הכרחיות, שאינן חשופות לביקורת.
על אף הבעיות בספר, יוכי ברנדס מצליחה להראות שמאגר הטקסטים של המסורת היהודית עשוי להיות רלוונטי לסוגיות עכשוויות, ושהוא כולל גם רעיונות חתרניים, המנוגדים לדימוי המקובל של היהדות. ברנדס אינה רק פובליציסטית אלא קודם כל סופרת, והקריאה מהנה וזורמת. פירושיה למקורות הם לעתים קרובות יפים ומחכימים, ופנייתה לקהל הרחב – ולא רק לקבוצה מצומצמת, משכילה ומבוססת – היא חידוש מבורך בזרם "ההתחדשות היהודית". על רקע הניכור כלפי התרבות היהודית מצד אחד, וההצגה החד-ממדית שלה מהצד האחר, יש לברך על הספר "היהדות שלא הכרנו", ולקוות שיעשיר את הדיון האקטואלי, את העיסוק המתחדש בתרבות היהודית ואת הזיקה ביניהם.
אריאל, תודה על הדברים האלה.
תהיתי אם תוכל להרחיב מעט לגבי היחס הרצוי בעיניך למקורות (מעבר למה שכתבת: "לדעתי, כדי שהיהדות תהיה משמעותית עבורנו, עלינו לצמוח מתוכה ולנהל עמה דו-שיח. לצמוח מתוכה פירושו להכיר בכך שאיננו עומדים מול היהדות כסובייקט מול אובייקט, כאישיות מגובשת מול מוצר צריכה אחד מני רבים – אלא שהיהדות משוקעת, בדרכים גלויות וסמויות, בעצם הזהות שלנו. לנהל דו-שיח פירושו שאף צד אינו מבקש לבטל את האחר או להפוך את האחר לזהה לו.")
אתה מניח שאם היהדות אומרת הכל, היא אינה אומרת מאום, ולכן שלא ניתן לעמוד מול אוקיינוס המקורות ולברור את מה שממילא מתאים לעמדותינו המגובשות-מראש. ומצד שני, אני לא מניח שאתה מתכוון שעלינו לעשות ספירה סטטיסטית גרידא ועל פיה להגיע "להבחנה בין פרשנויות סבירות ומופרכות ובין קולות מרכזיים לשוליים, ובסופו של דבר לנקיטת עמדה מנומקת ולא שרירותית".
אז איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם בהקשר זה? מעבר לעמדה העקרונית הדיאלוגית, כיצד מבחינה מתודית-פרשנית אתה מציע לעשות זאת?