בעקבות שירות המילואים שלי במבצע "צוק איתן"

"הופעל גיוס חרום, הופעל גיוס חרום", אמרה ההודעה המוקלטת ביום חמישי, 17 ביולי, בשבע בערב. למחרת, עוד לפני כניסת השבת, הטנקים של גדוד המילואים שלי נפרשו לאורך גבול לבנון, ואילו אני ביליתי כחמש שעות בסאונה המכונה 'תא הנהג של נגמ"ש הפינוי' (בתמונה – אני מחוץ לתא), עד הגיענו למוצב הסמוך לקריית שמונה. המשימה הייתה למלא את מקומו של גדוד טנקים סדיר, כדי שיוכל להגיע לעזה בתוך שעות ספורות.

בצפון עברו עלינו על פי רוב ימים יפים ושקטים. ההתייצבות המרשימה אפשרה חלוקת משימות סבירה וכמה ביקורים בבית. כל זה, כמובן, עמד בניגוד חד למה שעברו עמיתינו הסדירים והמילואימניקים בדרום, וגם בני משפחותינו בכל מקום שהם. מחלקת הרפואה של הגדוד הסדיר, שאותה החלפנו באופן ספציפי, ספגה פגיעת פצמ"ר, ולמיטב ידיעתי שניים מהחובשים שם נהרגו וחובש נוסף נפצע קשה. חיילים סדירים נוהגים להנציח את עצמם לעתים קרובות, וכך דגלי חיל הרפואה, שעליהם כתובים בטוש שחור שמותיהם של חברינו הצעירים – כולל אלה אשר אינם פה עמנו היום – התנוססו מעל ראשינו לאורך כל התקופה הזו.

במשך שלושים וחמישה ימים הייתה לי הזכות ליטול חלק צנוע בהגנה על העם היושב בציון. מלבד זה זכיתי להשתתף בשיחות מרתקות, וגם בשירה, ניגון, לימוד ותפילה מסוגים שונים, עם אנשים נהדרים ששירתו לצדי כמה שנים טובות, ועם כאלה שהכרתי לראשונה. המשפחות שלנו העניקו לנו תמיכה מלאה, ולא פעם נשמעה האמירה שנשותינו, אמהות ילדינו, הן הנושאות האמיתיות בנטל. אנשים טובים באמצע הדרך הרעיפו עלינו מטעמים ותמרוקים ודברי ברכה ועידוד.

בלילה הראשון לאחר השחרור, רגע לפני שהלכתי לישון עייף אך מרוצה ונטול דאגות לכאורה, נאלצתי להעיר את אשתי ולשאת את בננו הישן על זרועותיי כדי להתגונן מירי טילים – כזה שאנחנו הירושלמים לא חווינו מאז הגיוס שלי. למרבה האירוניה, שירות צבאי בצפון הוא בימים כאלה סוג מיוחד של אסקפיזם מתעתע. הסכנות הביטחוניות נמצאות כמובן תמיד ברקע, אך לשמחתנו הם כמעט ולא תקפו אותנו באופן ישיר. כלפי פנים, התרגשנו מתחושת האחדות והתרוממות הנפש שליוו את הגיוס, ואילו גילויי האלימות והגזענות, שלצערי התגברו גם הם במהלך המלחמה, כמעט פסחו עלינו – בינינו שררו אחווה ורעות, וגם פלורליזם פוליטי, אתני ודתי מרשים.

כשאתה בצבא, אתה יודע לפחות שאתה עושה משהו גדול וחשוב. אי אפשר לבוא אליך בטענות ביום הדין. כעת, עם שחרורנו, השאלה מה נוכל לעשות כדי להרבות טוב במצב הלא טוב הזה נעשית הרבה יותר מסובכת.

תודה לאל על שובי בשלום, ויהי רצון שנתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות.