בראשית ו: האם אלוהים יכול להיות עצוב?

בפרק שלנו מתחיל סיפור המבול: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו" (ו, ה-ו).

יהונתן גפן כתב: "וכשהיא עצובה, אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן". והנה מתברר שאפשר להיות עצוב אפילו כשאתה אלוהים. יותר מזה: אלוהים הוא הראשון שהתעצב אל לבו אי פעם. קשה להאשים אותו, שהרי אין דבר יותר מעציב ומאכזב מהתנהגותם של בני אדם.

לקוראים רבים קשה להשלים עם העצב האלוהי. הקושי נובע מתפיסה דתית עמוקה, שהרמב"ם היה גדול המנסחים שלה בהגות היהודית. לפי תפיסה זו, אלוהים אינו יכול להיות עצוב, וגם לא לחוש ולהביע כל רגש אחר – שהרי הוא מושלם וכל-יכול, אין לו דמות הגוף ואינו גוף. עצבות היא סימן מובהק לחולשה, והיא עומדת בניגוד חד לשלמותו של האל.

הפסוק הזה עלול לאכזב את מי שמאמין שאלוהים מושלם. אך לא פחות מכך הוא מבטא אכזבה הפוכה: אכזבתו של אלוהים, שהאמין שהאדם מושלם – או לפחות לא "רק רע כל היום" (ו, ה).

התיאור הזה מבשר הרבה לקראת ההמשך: אנו עומדים לקרוא את סיפורה של מערכת היחסים בין יצורים לא מושלמים לבין יוצר לא מושלם.

*

פורסם באתר 929
פורסם בקטגוריה 929 - פרקי תנ"ך, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.