"וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש" (לג, א). ההמון מתקרב, ויעקב רואה לנגד עיניו מרחץ דמים. כעת מאוחר מכדי להילחם או לברוח, ויעקב חש שעליו לבחור בחירה נוראה.
הוא מחלק את המשפחה לשלוש קבוצות. את השפחות וילדיהן הוא מציב ראשונים, חשופים מול האויב; לאה וילדיה "אחרונים", מוגנים על ידי בני השפחות; ורחל ויוסף "אחרונים", כלומר אחרי לאה – הכי רחוק שאפשר מן הסכנה. רש"י מפרש: "אחרון אחרון חביב", והוא לא מתכוון לנוסחת הניחומים מהגן, אלא לעיקרון: ככל שהאישה וילדיה היו חביבים יותר על יעקב, כך הוצבו אחרונים יותר – מוגנים יותר. יעקב קבע באופן הברור והפומבי ביותר את ההיררכיה של החיים והמוות בתוך משפחתו: חייו של מי שווים יותר וחייו של מי שווים פחות.
למרבה המזל, עשו התגלה כדוֹד חביב שמחלק סוכריות ולא כרוצח אכזר. המשפחה המשיכה בדרכה. אבל שני דברים קרו: ראשית, יעקב איבד את הלגיטימיות שלו כאבי המשפחה. סיפור דינה בפרק הבא מציג את יעקב כאדם חסר סמכות שבניו אינם מתעניינים בעמדתו. שנית, הבנים שהופקרו החלו לחוש טינה עמוקה ומוצדקת כלפי הבן המועדף. בפרקים הבאים, כשיוסף לא ינסה לתקן את העוול אלא יתבצר במעמדו ואף יתהדר בו – הם יזכרו היטב כיצד שימשו מגן אנושי, ויבקשו להחליף מקומות. וכך, בסצנה אחת קצרה ושולית, נגמרה האחווה והחלה ההתפוררות.
*