בני יעקב מנסים לשכנע את אביהם שיתיר לבנימין לרדת עמם מצרימה כדי להוכיח לאדוני הארץ – שאינם יודעים כי הוא יוסף – שדוברי אמת הם ולא מרגלים, ואז ישוחרר שמעון אחיהם והם יוכלו לקנות אוכל למחייתם. אבל יעקב שכבר איבד את יוסף וכעת גם את שמעון פוסק: "לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם" (מב, לח).
מי שמצליח לשכנע לבסוף את יעקב הוא יהודה, וזאת באמצעות שלושה טיעונים:
-
"שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת – גַּם אֲנַחְנוּ, גַם אַתָּה, גַּם טַפֵּנוּ" (מג, ח) – בנימין אולי עלול למות, אבל החלופה היא שכולנו נמות. יהודה אינו מכחיש את הסיכון אלא מצדיק אותו: בסכנת המוות הזו טמונה התקווה לחיים.
-
"אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ. אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ – וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (פסוק ט). יהודה יודע שאין דבר בעולם שיוכל לפצות את יעקב על מות בנימין. הוא מציע משהו אחר, נדיר, שכבר אין מציעים במחוזותינו: אחריות אישית אין סופית. אם בנימין ימות לא תצטרך לחפש אשמים – אני אהיה האשם. יהודה לכאורה אינו מבטיח דבר, ודווקא משום כך דברים נשמעים אמינים ומשכנעים.
-
"כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם" (פסוק י). זהו טיעון נגד הדחיינים לדורותיהם: הרי אתה מושך זמן, ובינתיים יכולנו ללכת ולחזור כבר פעמיים. אם יש דבר שמאוד קשה לעשות, אבל חייבים לעשות – מוטב לעשות אותו עכשיו.
מתברר שהצגת דברים כהווייתם, בשיקול דעת ובהיגיון, בלי הבטחות שווא אך עם הבטחה כנה לאחריות אישית מלאה על התוצאות – עשויה להיות משכנעת. כדאי לנסות.
*