האם יוסף סלח לאחיו? אם כן – מדוע וכיצד? והאם ראוי היה לסלוח להם?
צידוק אפשרי לסליחה הוא הבעת חרטה. האחים עשו זאת כשאמרו זה לזה: "אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ" (מב, כא). העובדה שדיברו ביניהם, "וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף" (שם, כג), מלמדת על כנות דבריהם.
אך זו אינה הסיבה שיוסף מציג בהתוודעו אל אחיו. נימוקו אינו מוסרי אלא תאולוגי: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם… וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים… לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים" (מה, ה–ח). הסיבה שיוסף אינו כועס על אחיו היא שהוא אינו מייחס להם את המעשה שעשו לו. בעיניו האחים אינם פועלים מוסריים (agents) אלא כלים בידיו של מישהו אחר – בידיו של אלוהים.
פשעם של האחים הוא בלתי נסלח ואף בלתי נתפס. הדרך להתמודד עמו היא להכריז שאינו 'של האחים' אלא של אלוהים, וממילא אינו פשע אלא ברכה. אחי יוסף ביקשו להעלים אותו – במכות רצח, בהטבעה בבור או במכירה לעבד בארץ זרה. מבחינתם הוא חדל להתקיים. כעת מתברר שמבחינתו, במובן מסוים הם שחדלו להתקיים. כשם שאדם שביתו הוצף אינו נוקם במים, אך גם אינו סולח להם – כך יוסף אינו נוקם באחיו, אך גם אינו סולח להם. ובצדק.
*