סבא שלי, הרב פרופ' פינחס פלאי, נפטר כשהייתי בן ארבע. בזיכרון היחיד שנותר לי ממנו, סבא מרים את ראשו מן המיטה ומנשק את ידי האחוזה בידו. זה היה כאשר אמי לקחה אותי להיפרד ממנו, שעות אחדות או ימים ספורים לפני מותו.
יעקב נפטר בטרם עת. מעט ורעים היו ימי שני חייו. אך מחלתו חיכתה כנראה עד שיוכל למות, מפני שבסתר לבו ידע: עוד יוסף חי. כשנודע לו הדבר, סיפר עליו המספר: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (מה, כז), אך יעקב אמר: "אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (שם, כח); וגם אלוהים הבטיח לו: "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (מו, ד). ושוב אמר יעקב אחרי פגישתם: "אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי" (שם, ל). עם הידיעה שיוסף לא מת, יעקב יכול למות.
החלום הגדול של יעקב היה לפגוש שוב את בנו, בעל החלומות הלזה. זה כל מה שהיה דרוש לו בחייו. והנה רגע לפני מותו, יעקב זוכה לא רק להשלמה אלא גם לשמחה. הכתוב מספר: "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת" (מח, י) – ובכל זאת יעקב-ישראל רואה במעורפל שני ילדים שאינו יודע לזהות: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה?" (שם, ח). כשמתברר לו שאלה הם נכדיו, מנשה ואפרים, הוא מבקש לחבק, לנשק ולברך אותם.
ואז, אף על פי ש"לֹא יוּכַל לִרְאוֹת", הוא אומר משפט קצר שהפועל ראה מופיע בו פעמיים: "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי, וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ" (שם, יא). כמה טוב הוא האל, אומר יעקב, שלא בלבד שהגשים את תקוותי הכמוסה והשיב את יוסף מן המתים, אלא שהוסיף טובה על טובה והעניק לי את מה שלא העזתי אפילו לקוות – לראות את בניו של יוסף בטרם אמות.
אולי זה מה שמאפשר ליעקב, שידע כל כך הרבה סבל בחייו, לחבר לפני מותו את שיר הערש היהודי ולברך את צאצאיו בברכה שבה אנו מברכים את ילדינו לפני שנתם – ברכה המביעה תודה מוחלטת לאלוהים, ללא שמץ של מרירות: "הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה, הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע – יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שם, טו-טז).
*