הצורך להאכיל את בני ישראל במדבר היה בעבור אלוהים הזדמנות לבחון את העם: "הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא" (טז, ד). הבחינה כללה שתי הוראות, הנדמות כסותרות. ההוראה הראשונה: ללקוט בכל יום כמות מָן בעבור אותו היום בלבד – מנה מדויקת לפי מספר הנפשות. אסור ללקוט יותר מהנדרש, ואסור לשמור למחר. ההוראה השנייה: בשבת אסור ללקוט בכלל.
אך אם ביום שישי ילקטו בעבור יום שישי בלבד, מה יאכלו בשבת? הדבר ייפתר באמצעות נס: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ, וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" (ה). ביום השישי, כאשר הם יחזרו לאוהליהם ויכינו – ימדדו – את כמות המן שהביאו, יגלו כי בידיהם מִשְׁנֶה – כמות כפולה – לעומת הכמות היומית שלקטו. הקניות לשבת עוד לא הומצאו; המן שנלקט בעבור יום אחד הכפיל עצמו באופן פלאי לקראת היום שלמחרת.
בניסיון הראשון הופרו שתי ההוראות. בניגוד להוראה הראשונה, שמרו בני ישראל חלק מהמן ליום שלמחרת. קשה להאשים את העבדים הנמלטים, שחששו שמא מחר לא יימצא להם. לאחר שבני ישראל הצליחו סוף סוף להאמין בכך – הריקבון שאחז בלחם הכריח אותם לחדול מהאגירה – ביום שישי נדרשו פתאום לעשות ההפך: להותיר חלק למחר, ולא לצאת ללקוט בבוקר. הנס אכן התרחש, ובידיהם הייתה כמות כפולה. למרות זאת, בבוקר השבת יצאו ללקוט, כהרגלם בחול, ונזקקו לתזכורת נוספת למהותה המיוחדת של השבת.
שתי ההוראות הללו מהדהדות במסורת היהודית שלאחר המקרא. כך מסופר בתלמוד על הלל ושמאי: שמאי, ברוח ההוראה השנייה, היה מתכונן לשבת כל השבוע. כל מאכל נאה שמצא בשוק – היה שומר לשבת. ואילו הלל מילא אחר ההוראה הראשונה: הוא אכל כל יום מה שמצא באותו יום, והאמין שגם מחר ימצא מאכל הגון. סִסמתו הייתה: "בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם" (תהלים סח, כ).
*