לצד עשרת הדיברות בפרק כ, פרקים כא-כג מוצגים כמערכת החוקים המחייבת והבלעדית שציווה אלוהים על עם ישראל. בפרק כד מסופר כיצד כתב משה את החוקים הללו על "ספר הברית", והעם האזין להם והתחייב לציית להם.
אלא שגם אחרי פרק כד אנו מוצאים חוקים רבים מאוד. בתורה מצויים למעשה ארבעה קובצי חוקים שונים. את הראשון, המכונה "ספר הברית", תיארנו כעת. הקובץ השני הוא החוקה הכוהנית, המתחילה בפרק כה בספר שמות (למעט חוקים אחדים המופיעים קודם לכן), נקטעת לסירוגין, ונמשכת על פני כל ספר ויקרא וחלק מספר במדבר. הקובץ השלישי מצוי בשמות לד יח-כו, והרביעי מופיע בחומש דברים, מפרק יב ואילך.
כל קובצי החוקים שבתורה עוסקים בדינים פולחניים ואזרחיים. יש ביניהם הרבה מן המשותף, אך גם לא מעט הבדלים. למשל, בפרק שלנו, שמות כא, נאמר כי יש לשחרר את העבד בתום שש שנים לעבודתו, אלא אם הוא בוחר להימנע מכך – ואז הוא נשאר עבד לעולם. כך נקבע גם בספר דברים (טו, יב-יח). לעומת זאת, לפי החוק הכוהני העבד משתחרר רק בשנת היובל; לא לפניה ולא אחריה (ויקרא כה, ל). זוהי רק אחת מסתירות רבות בין חוקים שונים בתוך התורה. חשוב לציין שהקבצים אינם מתייחסים זה לזה – כל אחד מוצג בתור מערכת החוקים האחת והיחידה.
ככל הנראה, בימי הבית השני צורפו קובצי החוקים הללו יחד עם הסיפורים המתארים את נסיבות השמעתם לעם ישראל – לתורה אחת. הסיפורים נשזרו זה בזה, אך החוקים נותרו נפרדים.
יהודי הבית השני, ובעקבותיהם חז"ל, נדרשו ליצור הלכה מעשית ואחידה מקובצי חוקים שונים ומנוגדים. כדי לעשות זאת השתמשו בטכניקות פרשניות המכונות "מדרש". המדרש מבוסס על ההנחה כי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" – התורה כולה היא דבר האל; הסתירות שבתוכה מכוונות, ויש לראותן באופן הרמוני ולהפיק מהן מסרים נורמטיביים ורעיוניים.
הביטוי "החוק המקראי" מבלבל: קשה לדעת אילו חוקים קיימו בני ישראל בתקופת המקרא. קרוב לוודאי שלא היה זה אף אחד מקובצי החוקים שבתורה, לפחות לא באופן מלא וקבוע. ההלכה היהודית מבוססת אמנם על פרשנות המקרא, אך לא הייתה קיימת בזמן המקרא עצמו. לכן, כשמישהו מדבר על "החוק המקראי", או באופן גורף על "היהדות", כדאי לברר למה בדיוק הוא מתכוון. המקרא עצמו אינו מכריע.
*