התנצלות וקבלת אחריות הן בדרך כלל מעשה ראוי ומוערך. אך לעתים ההתנצלות מסבירה, או מסגירה, פרטים חדשים על עצם המעשה, העלולים להציג את המעשה דווקא באופן גרוע יותר מכפי שנראה בתחילה.
בפרק כא סופר כיצד דוד, שנמלט משאול, קיבל מאחימלך הכהן בנוב סיוע במזון ובציוד צבאי. אחימלך חשש למסור לו את לחם הקודש ואת חרב גלית – חפצים בעלי מעמד מיוחד – אך דוד שיקר לו ואמר שהוא זקוק להם לביצוע משימה סודית בשליחותו של שאול.
לכאורה זהו שקר נסבל, מוצדק בהתחשב בנסיבות. המספר אמנם רומז על האסון העתיד להתחולל: "וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא… וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי" (כא, ח) – אך דוד בוודאי לא זיהה את דואג, ולא שיער בדעתו את מה שיסופר בפרק כב: כיצד יטיח שאול בעבדיו מונולוג נואש ובודד, וכיצד דואג יבקש להפגין את נאמנותו ויספר על שיתוף הפעולה של אחימלך עם דוד, וכיצד שאול הזועם יגזור מוות על אחימלך ועל כל משפחתו. דוד בוודאי לא העלה זאת בדעתו.
והנה, לאחר הטבח הנורא של שמונים וחמשה כוהנים חפים מפשע, דוד מאמץ אליו את הפליט היחיד, אביתר, בנו של אחימלך. וכך אומר דוד לאביתר: "יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי שָׁם דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי, כִּי הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל. אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ" (כב, כב). אילו היה אומר לו: אלוהים אדירים, לא ראיתי אותו, לא העליתי בדעתי – זו הייתה "רק" טרגדיה נוראה. אבל מתברר שהמצב גרוע משחשבנו. דוד ראה את דואג, ולא רק ראה אותו אלא גם ידע שימסור את הדבר לשאול. ברור שגם יכול היה לנחש מה עתיד לקרות למי שהמלך גילה כי סייע ליריבו בעת מצוקתו. ואף על פי כן דוד המשיך במעשיו. "אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ" – דוד אמנם לא שלח ידו במשפחת אחימלך אך הוא יצר את השרשרת הסיבתית שהובילה לטבח, והוא ידע מראש לאן היא מובילה.
"שְׁבָה אִתִּי, אַל תִּירָא", הוא מוסיף ואומר לאביתר, "כִּי אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ, כִּי מִשְׁמֶרֶת אַתָּה עִמָּדִי" (פס' כג). אך האם אביתר יכול לסמוך על דוד? האם האיש שביקש וקיבל במרמה את אמונו ותמיכתו של אביו – מתוך ידיעה שהאמון והתמיכה הללו יובילו למותו – ראוי כעת לאמונו ותמיכתו של הבן? לאביתר אין ברירה, והוא יכול רק לקוות שדוד לא יבגוד בו שוב. אבל אין בכך כדי להמתיק את הטעם המר המלווה את פרקי נפילתו של שאול ועלייתו של דוד.
*