בשבת שובה, שנת ת"ש, דרש רבי קלונימוס שפירא בגטו ורשה את הפסוק הפותח את ההפטרה: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע יד, ב). דרשתו של הרב, שנרצח בשואה, מופיעה בספר "אש קודש" המאגד את דבריו (עמ' ח), ואקדיש לקריאתה את הדברים שלהלן [כל הציטוטים בקטע זה לקוחים מתוך הדרשה].
בשבת שובה, השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, נוהגים הדרשנים בבתי הכנסת להפציר בשומעי לקחם לתקן את דרכיהם ולשוב בתשובה. האם בתנאים שכאלה, במעמקי הגטו, יכול הצדיק להטיף מוסר לחסידיו? כיצד ניתן לומר לאדם שנקלע למצב כה קשה שעליו לשפר את מעשיו? אכן, רבי קלונימוס כיוון את החלק הראשון והמרכזי של דרשתו דווקא לנמען אחר – אל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, וזאת מנימוק פשוט:
כי הקדוש ברוך הוא מקיים את כל התורה [לפי דברי חז"ל, א"ס]. ובמה מקיים גם תשובה?
לא רק האדם צריך לחזור בתשובה; גם אלוהים, ואולי קודם כל הוא, נדרש לעשות זאת לאור האמור בתורתו. תשובה פירושה חזרה, וכשם שהאדם החוזר בתשובה מתקרב אל בוראו, כך בוראו החוזר בתשובה מתקרב אליו. מתי ניתן לחוש שאלוהים עושה תשובה? האדמו"ר משיב:
כששב מן הרע שחס ושלום שלח לעמו ישראל, או אמר לעשות, הוא תשובתו כביכול, כמה שכתוב: "וַיִּנָּחֶם ד' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות לב, יד), ומהו "וַיִּנָּחֶם"? כביכול חרטה שהיא ראשית התשובה.
כאשר אלוהים מתכנן לעשות רע ואז חוזר בו ולא עושה – זוהי "תשובתו כביכול". תמיד תמהתי על כך שכאשר ניצלים מתאונת דרכים מסוכנת, לא עלינו, מברכים 'הגומל' ברוב עם, וכשמבריאים ממחלה קשה עורכים 'סעודת הודיה'. הרי אלוהיך הוא שחולל את תאונת הדרכים והביא עליך ייסורים, ואם כן למי אתה מודה? משל למה הדבר דומה, לבריון שיתקוף אותך ברחוב ויאיים לשדוד את כל כספך ולהרוג אותך. לאחר תחנונים רבים הוא מחליט שייקח אמנם את כל כספך, אך באשר לגופך הוא יסתפק בפצעים בינוניים. האם הוא ראוי לתעודת הוקרה על טוב לבו?
אבל כשתשובתו היא רק על הרע אשר נעשה או אמר לעשות, אז נשארים ישראל תמיד חס ושלום באותו המצב הקשה, כי רק על הרע שאמר להוסיף חס ושלום, התחרט ושב, ונשארים כמו קודם הצרה שגם כן היינו נמוכים.
המצב, אומר רבי קלונימוס, על הפנים. והכל כמובן באחריותו של אלוהים. אמנם, הוא לעתים מבטל כמה אסונות קונקרטיים מתוכננים, וזו התחלה טובה – "ראשית התשובה" כדבריו – אבל זה בהחלט לא מספיק. הביטול המקומי מונע מאיתנו הידרדרות נוספת, אך לאחריו אנו מגלים שנותרנו באותו מצב גרוע כקודם; המצב לא הידרדר הפעם, אך בוודאי גם לא השתפר.
על כך דורש רבי קלונימוס פסוק אחר. הפסוק מן ההפטרה קורא לאדם לחזור בתשובה, ואילו במזמור צ' בתהלים מופיעה הקריאה ההפוכה (פס' יג-יד): "שׁוּבָה ה', עַד מָתָי, וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ, שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ". השורש נח"ם מובנו חרטה, והוא מופיע בפסוק שציטט הרב קודם – "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" – המבטא את אותה תשובה לא שלמה של הקדוש ברוך הוא, שכאמור כל עניינה חרטה על רעה נוספת, אך היא אינה מתקנת את הרעה הבסיסית: האל נמנע מלחולל עוול נוסף, אך אינו חוזר בתשובה על חטאו הבסיסי. שורש זה מופיע גם בפסוק מתהלים צ', וכך קורא אותו רבי קלונימוס:
וזה שבתהלים צ' […] מתפללין: שובה ד'! כביכול עשה תשובה בנו! "עד מתי 'והינחם על עבדיך'"? עד מתי תהא כל התשובה רק ב'הנחם על עבדיך', על הרעות והצרות שמצירים אותנו, שאז נשארים שוב באותו מצב הנמוך?
המילים 'וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ' מייצגות את אותה תשובה פגומה, והפסוק בתהלים מביע את הציפייה לתשובה עמוקה יותר: " שׁוּבָה ה'! עַד מָתָי "'וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ'"? התשובה המיוחלת, שבו יתוקן הרע בעצמו ולא רק יימנע רע נוסף, מתוארת בפסוק הבא במזמור, שהרב מצטט ומסביר:
"שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ" – שבזה תהא תשובתך כביכול.
דרשתו של הרב מזעזעת וחריפה. ניתן לומר כי את השאלה הנוקבת "איפה היה אלוהים בשואה", ניסח רבי קלונימוס – לאחר שכבר איבד את אשתו ובנו, אך כשהזוועות הגדולות של השואה עוד לפניו – כך: איפה אתה, אלוהים, בשואה?!
ובכל זאת, רבי קלונימוס לא ויתר גם לעצמו ולחסידיו, והדרשה מסתיימת בדברים הבאים:
וגם אנו צריכין לעשות תשובה כגון זו, כי כשהאיש שב רק על חטא בלבד, אשר נכשל חס ושלום במחשבה דיבור ומעשה, אז נשאר שוב במצבו הקודם שהיה קודם החטא, שגם כן לא היה מבני עלייה – רק שהחטא הזה לא היה לו.
ועיקר התשובה היא "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ד' אֱלֹהֶיךָ", ולכן צריכים לאמר לך זאת: "כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ", ותחשוב שדי לך לשוב על החטאים בלבד – לכן מזהיר הנביא שתשוב ללכת "עַד ה' אֱלֹהֶיךָ", ותתרומם כולך בקדושה טהרה ועבודה לד'.
את סיום הדרשה אפשר לקרוא בשתי דרכים. הקריאה הראשונה היא אפולוגטית: את התוכחה הנועזת שהשמיע הרב כנגד אלוהיו עליו לרכך בדברי תוכחה דומים המכוונים לחסידיו. ואולם ניתן לקרוא את הדברים גם בקריאה אחרת, דיאלוגית. קביעתם של חז"ל שהקדוש ברוך הוא מקיים את כל התורה מבוססת על העיקרון הזה: יושרו של האל איננו מתיר לו לצוות על האדם לעשות דבר שהוא עצמו איננו עושה. אך עתה, כשיחסי המצַווה והמצוּוה התהפכו, והאדם הוא זה שדורש מהאל לתקן את דרכיו, יכול האל לשוב ולטעון: אם אתם מצווים עליי לחזור בתשובה, קודם כל עליכם לעשות זאת בעצמכם. אין כאן משחק מעגלי שבו כל צד טוען 'אתה בעצמך', 'לא, אתה בעצמך'; יש כאן יחסים הדדיים. ביחסים הדדיים, הדרישה מהאחר מבוססת על נכונותך שלך, ודרישתו של האחר ממך מבוססת על נכונותו.
האבחנה הזו מקבלת משנה תוקף בהתמודדות התיאולוגית וההומניסטית עם השואה: האדם שואל 'איפה היה אלוהים בשואה', או אולי 'איפה היית, אלוהים, בשואה', ואלוהים, כדרכם של יהודים, משיב בשאלה: ואתה, איפה היית?
"שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (מלאכי ג, ז).
אריאל!
מי אני שאחלוק על הרבי מפיאסצ'נה, שבשואה עצמה חש את נוכחות אלוהים?
אך מנקודת מבטי השואה שברה את המשחק הזה, את ההדדיות;
לפחות לכמה דורות, אנו 'ברוגז' עם אלוהים, לענין השואה.
פצע פתוח. בני בנותינו אולי יוכלו לשוב ולדבר איתו על המאורע ההסטורי הנורא הזה.
אריאל, פעם ראשונה שאני קוראת משהו שלך בבלוג והיה שווה כל מילה.
הרגשתי שהרבה לקוח מתוך העיקרון של השל בספרו על היחסים ההדדיים ועל כך שגם אנחנו רוצים שאלוהים יחזור בתשובה.
בהחלט קריאה מהפכנית ושונה.
תודה
אילו האמנתי שאלוהים אחראי לגזילת אישתי ובני, הייתי פשוט כועס עליו… ואולי עושה אתו מין ברוגז. זה לא מישהו שהייתי נכנס אתו לדיאלוג!
כשאיוב שאל את ה' "איפה היית בשואה?" ה' ענה לו: "איפה היית ביסדי-ארץ?" (איוב לח, ד)…
[אמנם, במשמעות שונה מהשאלה "ואתה, איפה היית"? בסוף חיבורך]
דבריך מנסחים את רגשותיי.
תודה אריאל.
גם אני מאזין.
נדב ודעואל – גם כעס וברוגז הם חלק ממערכת יחסים דיאלוגית, הלא כן?
אריאל, תודה.
הוי אריאל,
דבריך יפים מאד, כרגיל.
אבל אני לא אוהב את הכיוון הזה. אנסח זאת דרך תגובתך:
כעס וברוגז יכולים להיות חלק ממערכת יחסים דיאלוגית, אם הם תופסים את עצמם כהמתנה לתגובה שתיישר את ההדורים. אבל אם התחושה היא ששום הסבר לא יתקבל, שנוצר משבר ביחסים שאי אפשר ואולי אפילו אסור להתגבר עליו, אז הדיאלוג הישן לא יכול להימשך. יכול להיווצר דיאלוג חדש עם מישהו אחר -כמו עם אלהים שבעצם אינו אחראי לשואה כי הוא השאיר את העולם לשליטתנו; או מערכת יחסים מסוג אחר – עם אלהים אימננטי שצריך לחשוף מבפנים, או עם אלהים שאי אפשר להבין אותו כלל, ובכל זאת יש עניין להיות איתו ביחס כלשהו. ואפשר גם להדחיק את השאלה, או לחכות כמה דורות עד שתדחק לבד, ולנהל את הדיאלוג בלעדיה.
המון אפשרויות. אבל הדיבור ההדדי שבו האדם ואלהים נפגשים בגובה העיניים, חברים לאותה קהילה מוסרית, מקבלים זה את כשלונותיו של זה בהבנה, כאשר הוא מתיחס אל השואה – מה אומר, הוא מרגש ודוחה אותי בו זמנית.
כד הוינא טליא לא הצלחתי להבין איך גדולים וטובים מתעסקים עם 'איפה היה אלוהים בשואה'. כלומר, איוב זה נחמד, ושאלת הטוב והרע במקרא ושאלת הייסורים זה באמת אחלה, ויעידו אבי שגיא וגילי זיוון – אבל ככל שהשאלה היתה תיאולוגית (והיא היתה כזו) זה היה נראה לי אינפנטילי לגמרי. הרי ברור שעבודת ה' לא קשורה לטוב ולרע, וברור שאלוהים לא חייב כלום ואין תעודת ביטוח נגד השואה. כפירה בגלל השואה נראתה לי אקט שנובע מאמונה כ"כ זולה ונמוכה, אמונה שאנחנו יכולים לשבח כאמונה תמימה, אבל רק כל עוד היא משרתת את האמונה ה'תיאולוגית' שאלוהים בשואה לא מעניין אותה כהוא זה.
אבל אז גדלתי קצת והבנתי שאני האינפנטיל האמיתי…
והנה שיר של ה. ליקי ששמו 'שיר ערש לריבונו של עולם'. לא באמת בוחן את מה שאתה ניסית לבחון, אבל אם מתאמצים אפשר לגלות נקודות בהן הטקסטים מתכתבים.
נום, אל צבאות, באש רותחת,
בצל החרב השלופה.
היום אתה איתנו יחד
על פני הארץ השרופה.
תשכב איתנו באש נצח
במחנה הסגר אדום;
נום, אל רחום, קדוש, גדל מצח,
ראשך אל פתח הגרדום.
לרגעים תעור לשבת –
לא נשמע ולא נראָה –
כדי לחרות על לוח אבן
את דברותיך עשרה.
אל "אנוכי" שנית תבואה
בשפתיך, בלחישה;
חלום, אלוה, מגבוה
על האבן הקשה.
אביו של אברהם אבינו –
עצים לעקדה תוביל;
את שמנו העתיק ראינו
בטלאי צהוב זוהר בחיל.
כל השמשות, ברקים ורעם
מכבים כבר את אישם;
מצאתנו שוב הפעם…
אי-לו, אל רחום, ישן~
נום, אל חסד, מלך אביון,
לצידנו בצינוק;
יניעוך פישקה
טביה,
ישמרך בונצ'ה-שוייג.
(תרגם מיידיש – אוריאל אופק).