עוד על יעל סדן

א. שאלו אותי למה אני קורא לה ככה, 'יעל סדן'. למה לא פשוט 'יעל'. אני יודע שזה מוזר. עברתי על הטקסט לפני הערב ותיקנתי חלק מהמקומות, ועדיין נשאר השם המלא הרבה פעמים. אז אני רוצה להסביר שככה זה, לכל איש יש שם שנתנו לו הוריו, חבריו, וגם מוריו. החברים בשכבה קראו לה סדי. יש כאלה שקראו לה יעלי. אני קראתי לה יעל סדן. תמיד. גם כשדיברתי עליה וגם כשפניתי אליה. גם היא שאלה למה וגם אז התקשיתי להסביר. ניסיתי להסביר לה שהיא לא סתם יעל, היא יעל סדן. יעל סדן זה מושג, זה מוסד, זאת מהות בפני עצמה. יעל סדן זה שם דבר. יעל סדן זה משהו בעולם.

ב. אני כותב כי אני מתגעגע ועצוב. אני כותב כי אני איש דברים. יש אנשים שמבקשים מהם לדבר בבר-מצווה או שבת חתן והם אומרים 'לא איש דברים אנוכי', והם באמת לא אנשי דברים, הם אנשי מעשה. הם מקיימים את דברי המשנה: 'אמור מעט ועשה הרבה'. אבל אני איש דברים. אני מתפרנס ממילים. זה מה שיש לי. אני כותב כי אני מתגעגע ליעל סדן וכי אני רוצה שיעל סדן לא תיעלם: לא תיעלם לי, ולא תיעלם בכלל. ואני גם כותב בשביל חברותיי המורות וחבריי המורים, ובשביל התלמידות והתלמידים שלי ובשביל המורות והמורים שלי. כי יש סוד גדול שבין מורה לתלמיד.

ג. וכמה טוב שאנחנו המורים נכונים להפקיד את לבנו בידי תלמידינו למרות הידיעה שהם עלולים לשבור אותו, אפילו בטעות. אבל אחרת בשביל מה. וכמה קל יותר למורים שממעטים בהצגות. אני לא מדבר על הצגה של קסקט ומילים לועזיות ותנועות ידיים והתחכמויות, זה אמנם הצגה אבל 'בתפקיד עצמו'. אני מתכוון להצגות של שלמות ומושלמות. נגיד, כשיעל סדן אומרת ביום שישי בבוקר שיש מבחן במחשבת בשבוע הבא ועוד לא שלחתי את החומר, לא לעשות כאילו זכרתי אלא להודות שלא היה לי מושג. וכשיעל סדן מתה, לא לעשות כאילו אני יודע מה אמורים לעשות עכשיו אלא להודות שאין לי מושג.

פורסם בקטגוריה חינוך, כללי, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.