האורתודוקסיה ותפקידו האמביוולנטי של המורה למחשבת ישראל

רשימה זו אינה מספקת מידע על האורתודוקסיה אלא רפלקסיה על הוראת הנושא בכיתה י"ב במגמת מחשבת ישראל בתיכון חילוני, ובעקבותיה הערה על היחס בין עמדה מחקרית לבין עמדה דתית אישית. לפיכך אפתח ברקע קצרצר ביותר על האורתודוקסיה עצמה. באופן כללי אפשר לומר שהאורתודוקסיה נתפסת בעיני עצמה כהמשך הישיר והאותנטי של היהדות ההיסטורית, כנגד התנועות המודרניות שסטו מהיהדות. האורתודוקסים הם אלה שמאמינים באמונות הנכונות ומקיימים את אורח החיים הנכון, במובן זה שהאמונות הללו ואורח החיים הזה זהים בעיקרם לאלה של היהודים בכל הדורות. כנגד הראייה העצמית שלה, בעיני המחקר הביקורתי האורתודוקסיה נתפסת על פי רוב כתנועה מודרנית בעצמה, המצדיקה את עצמה באמצעות כוח שכנוע רב, אך לאמתו של דבר הטענה שהיא ממשיכה את היהדות ההיסטורית אינה נכונה משתי בחינות: ראשית, ניתן להצביע על חידושים מהותיים שהיא חידשה; ושנית, גם "היהדות ההיסטורית" עצמה מורכבת הרבה יותר מכפי שהאורתודוקסיה נוטה להציג זאת.

לפני שאמשיך אבהיר כי המונח אורתודוקסיה היום, מובנו בערך "מי שמצהיר על עצמו כמחויב להלכה", עד כמה שהגדרה זו עמומה. אך אני משתמש בו לציון התנועה שראשיתה במאות 18–19 בהנהגת החת"ם סופר, והמשכה, עם כל הבעייתיות שבדבר, ביהדות החרדית כיום, המצויה בעיקר בישראל ובארצות הברית (לצורך העניין, הציונות הדתית אינה נחשבת אורתודוקסיה, אם כי הזרמים השמרניים בתוכה הולכים ומאמצים מאפיינים אורתודוקסיים קלאסיים, ואין כאן המקום להאריך בכך).

הקדמה קצרה זו משיבה על שתי שאלות: האחת היא מה מניע את האורתודוקסיה, והשנייה היא האם האורתודוקסיה היא היהדות האמיתית. אלה הן שתי שאלות שונות, ועל שתיהן ניסיתי להשיב בשיעור מחשבת ישראל, במסגרת היחידה "משבר האמונה בעת החדשה". שתי השאלות האלה משקפות שני אינטרסים שונים, ואף מנוגדים, שהיו לי בשיעור.

האינטרס הראשון הוא להסביר את האורתודוקסיה "מבפנים". מקובלני מרבותיי שמורה למחשבת ישראל צריך לייצג כל הוגה שהוא מלמד בצורה הטובה ביותר: בשיעור על הרפורמים אני רפורמי, בשיעור על החסידות אני חסיד (והלוא כבר נאמר: עם חסיד תתחסד), ולפני השיעור על ניטשה אני מכריז: בשבוע הבא בעזרת השם נלמד על מות האלוהים. לאינטרס הזה – לייצג כל הוגה וכל זרם בצורה הטובה ביותר – יש כמה נימוקים. ראשית, זו מהותו של לימוד: איננו יכולים להבין לעומק שיטה הגותית בלי לנסות לאמץ, ולו לשעה, את הנחות היסוד שלה, תוך השעיה זמנית של הביקורת, ואף תוך ניסיון לדבר בשמה ולהראות כיצד היא מנסה להדוף ביקורות אפשריות. שנית, אחת ממטרות השיעור היא לפרושֹ בפני התלמידים קשת רחבה של אפשרויות לחיים יהודיים בזמננו, ואת זה אפשר לעשות אם מוציאים את המיטב מכל אחת מהאפשרויות. שלישית – והדבר נוגע במיוחד לאורתודוקסיה – להבנת תפיסת העולם האורתודוקסית יש חשיבות אקטואלית רבה, שכן תפיסה זו עומדת ביסודם של קונפליקטים מסובכים שהחברה הישראלית מתמודדת עמם.

אם האינטרס הראשון הוא להבין מה האורתודוקסים רוצים, ולמה, בעיני עצמם לפחות, הם צודקים – הרי שהאינטרס השני הוא להבין למה הם טועים. וזאת משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שכשם שעל המורה לייצג כל הוגה בצורה הטובה ביותר, כך עליו גם להציג בפני התלמידים, זמן קצר לאחר מכן, את נקודות החולשה של כל שיטה; זהו הדבר הישר ביותר שהמורה יכול לעשות, וכך הוא גם מקנה לתלמידים חשיבה ביקורתית, שזו מטרה נעלה בפני עצמה. הסיבה השנייה נוגעת במיוחד לאורתודוקסיה, והיא שהאורתודוקסיה מסתירה באופן המשכנע והמצליח ביותר את נקודות החולשה שלה. אינני מתכוון לאורח החיים האורתודוקסי או לכפייה הדתית, שרבים מתנגדים להם; אני מתכוון לחולשות בטיעון האורתודוקסי, דהיינו בבסיסה של השקפת העולם הזאת עצמה – כשלים ואי-דיוקים שעיון ביקורתי, פילוסופי או היסטורי, עשוי לחשוף. כאן, כמורה למחשבת ישראל, יש לי תפקיד חשוב. זאת משום שבניגוד לרפורמה, להשכלה ואף לחסידות, האורתודוקסיה היא אולי היחידה המציגה עצמה כהמשך ישיר, אותנטי, והכי חשוב – בלעדי, של היהדות ההיסטורית האמיתית. בתור שכזו, היא בהגדרתה אינה מאפשרת קיום לגיטימי לזרמים אחרים ביהדות; ועינינו הרואות שזה אכן המצב. על מנת לאפשר לתלמידים שלי להיות יהודים חילונים, רפורמים, ציונים או מסורתיים, אני חייב לנפץ את היומרה האורתודוקסית הזו; אני חייב ללמד את תזת "האורתודוקסיה כתגובה" של משה סמט (הידועה יותר מכתביו של יעקב כ"ץ), המדגישה את ממד החידוש שבאורתודוקסיה, חושפת את ההבניה לאחור שהאורתודוקסיה עושה עד עצם היום הזה, ובכך מציבה את האורתודוקסיה, שלא ברצונה, כגישה אחת מתוך גישות רבות ביהדות שצמחו בעת החדשה מתוך ניסיון להגיב לאתגריה. אני חייב ללמד את התזה הזו, קודם כל מפני שהיא נכונה במידה רבה, אך גם מפני שהיא הפתח שדרכו יוכלו התלמידים שלי לפרוץ ולפתח את זהותם היהודית. כפי שציינו החוקרים, בין החרדים לחילונים קיימת הסכמה רחבה על כך שהחרדים משמרים את יהדות העבר, והמחלוקת בין הזרמים מתמקדת אפוא בשאלה האם שימור העבר הוא דבר רצוי. התפקיד שלי הוא לערער את ההסכמה הזו ולהראות שגם זהויות יהודיות אחרות, כגון הרפורמה, הציונות הדתית והיהדות כתרבות, משמרות יסודות מן העבר, ומנגד, היהדות החרדית כוללת חידושים רבים.

המאמץ הכפול הזה, להבין עמדה מבפנים ומבחוץ, לייצג אותה ולבקר אותה, ולבסוף לנקוט עמדה, הוא לא רק מאמץ דידקטי. לדעתי הוא מאפיין את כל מי שמתיימר לעסוק במחקר והוראה של היהדות באופן ביקורתי, ובעת ובעונה אחת לקיים אורח חיים יהודי מסוים, ולנסות לנמק אותו ולהגן עליו. זהו מאמץ לכבד כל עמדה, שכן אתה מבין את ההיגיון הפנימי שלה, אך לכבד את העמדה שלך יותר מכל, שכן ההיגיון הפנימי שלה עולה בקנה אחד עם ההיגיון שלך עצמך. המאמץ הזה הוא דיאלקטי ופרדוקסלי: אם אתה לועג לעמדה דתית אחרת, אם אתה חושב שהיא "עבודה זרה" בלי לשאול לְמה בדיוק היא זרה ובאיזה אופן, אם אתה מתנגד לה עד כדי כך שאינך מבין איך מישהו אינטליגנטי יכול להחזיק בה – אתה כנראה חוקר גרוע. אבל בד בבד אתה יכול לאמץ עמדה מסוימת מתוך הקשת, להציג את הכוח שיש לה לעומת עמדות אחרות ולבקר מתוכה גישות אחרות, ואפילו לראות בגישות מסוימות "עבודה זרה" כלפי היהדות כפי שהיא אמורה להיות לדעתך; ובמידה מסוימת אין לך ברירה אלא לעשות זאת. ולא זו בלבד, אלא שזה חלק ממטרת המחקר עצמו – אמנם לא לפי הכתוב בספרי המחקר ובניירות רשמיים של האוניברסיטה, אלא לפי ההיגיון והניסיון, המלמדים שניהם את האמת הפשוטה, שיהודים המקדישים את חייהם למדעי היהדות, חזקה עליהם שהיהדות היא דבר חשוב ביותר עבורם, ועל פי רוב הדבר החשוב ביותר.