האורתודוקסיה ותפקידו האמביוולנטי של המורה למחשבת ישראל

רשימה זו אינה מספקת מידע על האורתודוקסיה אלא רפלקסיה על הוראת הנושא בכיתה י"ב במגמת מחשבת ישראל בתיכון חילוני, ובעקבותיה הערה על היחס בין עמדה מחקרית לבין עמדה דתית אישית. לפיכך אפתח ברקע קצרצר ביותר על האורתודוקסיה עצמה. באופן כללי אפשר לומר שהאורתודוקסיה נתפסת בעיני עצמה כהמשך הישיר והאותנטי של היהדות ההיסטורית, כנגד התנועות המודרניות שסטו מהיהדות. האורתודוקסים הם אלה שמאמינים באמונות הנכונות ומקיימים את אורח החיים הנכון, במובן זה שהאמונות הללו ואורח החיים הזה זהים בעיקרם לאלה של היהודים בכל הדורות. כנגד הראייה העצמית שלה, בעיני המחקר הביקורתי האורתודוקסיה נתפסת על פי רוב כתנועה מודרנית בעצמה, המצדיקה את עצמה באמצעות כוח שכנוע רב, אך לאמתו של דבר הטענה שהיא ממשיכה את היהדות ההיסטורית אינה נכונה משתי בחינות: ראשית, ניתן להצביע על חידושים מהותיים שהיא חידשה; ושנית, גם "היהדות ההיסטורית" עצמה מורכבת הרבה יותר מכפי שהאורתודוקסיה נוטה להציג זאת.

לפני שאמשיך אבהיר כי המונח אורתודוקסיה היום, מובנו בערך "מי שמצהיר על עצמו כמחויב להלכה", עד כמה שהגדרה זו עמומה. אך אני משתמש בו לציון התנועה שראשיתה במאות 18–19 בהנהגת החת"ם סופר, והמשכה, עם כל הבעייתיות שבדבר, ביהדות החרדית כיום, המצויה בעיקר בישראל ובארצות הברית (לצורך העניין, הציונות הדתית אינה נחשבת אורתודוקסיה, אם כי הזרמים השמרניים בתוכה הולכים ומאמצים מאפיינים אורתודוקסיים קלאסיים, ואין כאן המקום להאריך בכך).

הקדמה קצרה זו משיבה על שתי שאלות: האחת היא מה מניע את האורתודוקסיה, והשנייה היא האם האורתודוקסיה היא היהדות האמיתית. אלה הן שתי שאלות שונות, ועל שתיהן ניסיתי להשיב בשיעור מחשבת ישראל, במסגרת היחידה "משבר האמונה בעת החדשה". שתי השאלות האלה משקפות שני אינטרסים שונים, ואף מנוגדים, שהיו לי בשיעור.

האינטרס הראשון הוא להסביר את האורתודוקסיה "מבפנים". מקובלני מרבותיי שמורה למחשבת ישראל צריך לייצג כל הוגה שהוא מלמד בצורה הטובה ביותר: בשיעור על הרפורמים אני רפורמי, בשיעור על החסידות אני חסיד (והלוא כבר נאמר: עם חסיד תתחסד), ולפני השיעור על ניטשה אני מכריז: בשבוע הבא בעזרת השם נלמד על מות האלוהים. לאינטרס הזה – לייצג כל הוגה וכל זרם בצורה הטובה ביותר – יש כמה נימוקים. ראשית, זו מהותו של לימוד: איננו יכולים להבין לעומק שיטה הגותית בלי לנסות לאמץ, ולו לשעה, את הנחות היסוד שלה, תוך השעיה זמנית של הביקורת, ואף תוך ניסיון לדבר בשמה ולהראות כיצד היא מנסה להדוף ביקורות אפשריות. שנית, אחת ממטרות השיעור היא לפרושֹ בפני התלמידים קשת רחבה של אפשרויות לחיים יהודיים בזמננו, ואת זה אפשר לעשות אם מוציאים את המיטב מכל אחת מהאפשרויות. שלישית – והדבר נוגע במיוחד לאורתודוקסיה – להבנת תפיסת העולם האורתודוקסית יש חשיבות אקטואלית רבה, שכן תפיסה זו עומדת ביסודם של קונפליקטים מסובכים שהחברה הישראלית מתמודדת עמם.

אם האינטרס הראשון הוא להבין מה האורתודוקסים רוצים, ולמה, בעיני עצמם לפחות, הם צודקים – הרי שהאינטרס השני הוא להבין למה הם טועים. וזאת משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שכשם שעל המורה לייצג כל הוגה בצורה הטובה ביותר, כך עליו גם להציג בפני התלמידים, זמן קצר לאחר מכן, את נקודות החולשה של כל שיטה; זהו הדבר הישר ביותר שהמורה יכול לעשות, וכך הוא גם מקנה לתלמידים חשיבה ביקורתית, שזו מטרה נעלה בפני עצמה. הסיבה השנייה נוגעת במיוחד לאורתודוקסיה, והיא שהאורתודוקסיה מסתירה באופן המשכנע והמצליח ביותר את נקודות החולשה שלה. אינני מתכוון לאורח החיים האורתודוקסי או לכפייה הדתית, שרבים מתנגדים להם; אני מתכוון לחולשות בטיעון האורתודוקסי, דהיינו בבסיסה של השקפת העולם הזאת עצמה – כשלים ואי-דיוקים שעיון ביקורתי, פילוסופי או היסטורי, עשוי לחשוף. כאן, כמורה למחשבת ישראל, יש לי תפקיד חשוב. זאת משום שבניגוד לרפורמה, להשכלה ואף לחסידות, האורתודוקסיה היא אולי היחידה המציגה עצמה כהמשך ישיר, אותנטי, והכי חשוב – בלעדי, של היהדות ההיסטורית האמיתית. בתור שכזו, היא בהגדרתה אינה מאפשרת קיום לגיטימי לזרמים אחרים ביהדות; ועינינו הרואות שזה אכן המצב. על מנת לאפשר לתלמידים שלי להיות יהודים חילונים, רפורמים, ציונים או מסורתיים, אני חייב לנפץ את היומרה האורתודוקסית הזו; אני חייב ללמד את תזת "האורתודוקסיה כתגובה" של משה סמט (הידועה יותר מכתביו של יעקב כ"ץ), המדגישה את ממד החידוש שבאורתודוקסיה, חושפת את ההבניה לאחור שהאורתודוקסיה עושה עד עצם היום הזה, ובכך מציבה את האורתודוקסיה, שלא ברצונה, כגישה אחת מתוך גישות רבות ביהדות שצמחו בעת החדשה מתוך ניסיון להגיב לאתגריה. אני חייב ללמד את התזה הזו, קודם כל מפני שהיא נכונה במידה רבה, אך גם מפני שהיא הפתח שדרכו יוכלו התלמידים שלי לפרוץ ולפתח את זהותם היהודית. כפי שציינו החוקרים, בין החרדים לחילונים קיימת הסכמה רחבה על כך שהחרדים משמרים את יהדות העבר, והמחלוקת בין הזרמים מתמקדת אפוא בשאלה האם שימור העבר הוא דבר רצוי. התפקיד שלי הוא לערער את ההסכמה הזו ולהראות שגם זהויות יהודיות אחרות, כגון הרפורמה, הציונות הדתית והיהדות כתרבות, משמרות יסודות מן העבר, ומנגד, היהדות החרדית כוללת חידושים רבים.

המאמץ הכפול הזה, להבין עמדה מבפנים ומבחוץ, לייצג אותה ולבקר אותה, ולבסוף לנקוט עמדה, הוא לא רק מאמץ דידקטי. לדעתי הוא מאפיין את כל מי שמתיימר לעסוק במחקר והוראה של היהדות באופן ביקורתי, ובעת ובעונה אחת לקיים אורח חיים יהודי מסוים, ולנסות לנמק אותו ולהגן עליו. זהו מאמץ לכבד כל עמדה, שכן אתה מבין את ההיגיון הפנימי שלה, אך לכבד את העמדה שלך יותר מכל, שכן ההיגיון הפנימי שלה עולה בקנה אחד עם ההיגיון שלך עצמך. המאמץ הזה הוא דיאלקטי ופרדוקסלי: אם אתה לועג לעמדה דתית אחרת, אם אתה חושב שהיא "עבודה זרה" בלי לשאול לְמה בדיוק היא זרה ובאיזה אופן, אם אתה מתנגד לה עד כדי כך שאינך מבין איך מישהו אינטליגנטי יכול להחזיק בה – אתה כנראה חוקר גרוע. אבל בד בבד אתה יכול לאמץ עמדה מסוימת מתוך הקשת, להציג את הכוח שיש לה לעומת עמדות אחרות ולבקר מתוכה גישות אחרות, ואפילו לראות בגישות מסוימות "עבודה זרה" כלפי היהדות כפי שהיא אמורה להיות לדעתך; ובמידה מסוימת אין לך ברירה אלא לעשות זאת. ולא זו בלבד, אלא שזה חלק ממטרת המחקר עצמו – אמנם לא לפי הכתוב בספרי המחקר ובניירות רשמיים של האוניברסיטה, אלא לפי ההיגיון והניסיון, המלמדים שניהם את האמת הפשוטה, שיהודים המקדישים את חייהם למדעי היהדות, חזקה עליהם שהיהדות היא דבר חשוב ביותר עבורם, ועל פי רוב הדבר החשוב ביותר.

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, חינוך, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

7 תגובות בנושא האורתודוקסיה ותפקידו האמביוולנטי של המורה למחשבת ישראל

  1. מאת גדי פישר‏:

    אריאל, יצא לך לקרוא את דוד סורוצקין על התפתחות החרדיות? (אפרופו הרשומה הקודמת על ספרים שמונחים על המדף בספריה…)

  2. מאת יונתן לוין‏:

    פעם גם אני חשבתי שהחרדיות היא תופעה מודרנית שלא משקפת נכונה את תמונת המצב המסורתית טרם האמנציפציה. היום אני כבר לא בטוח שזו ראיה הוגנת.
    מקריאה פשוטה באירועים וסיפורים משנים עברו: עגנון וכו' עד שלמה מימון ועד גליקל מהמלין, כולל תיאורים מספרות השו"ת בתקופות שונות אני רואה שעולם הערכים ואורח החיים החרדי (חוץ מהעובדה שיותר יהודים עבדו) היה גם אז. עולם אמונות והדעות של החרדי כיום הוא זה של היהודי האירופי (ממזרח עד מערב) אי אז. הדחיה מפני משכילים וכופרים ופילוסופיה ומורה נבוכים וראב"ע הרווחים כיום אצל החרדים, היו גם אז. אמת, שבמוצאי ימי הביניים, הדחיה מפני כל אלה במערב אירופה (האשכנזית) הייתה פחותה יותר מאשר במזרח אירופה. ועדיין, אף יהודים הנחשבים יחסית משכילים (חוץ ממשכילים מובהקים) נרתעים מיהודי כופר שאיננו מברך ברכת המזון.

    ברור שהאורתודוקסיה היא תגובה למודרניות, אבל זה לא הוגן לכנות אותה בשל כך "תופעה מודרנית". אם אורח החיים הטרום אמנציפטורי ועולם האמונות והדעות שלו התקיימו מתוך מודעות עצמית, זה מאוד הגיוני שתהייה התנגדות לתופעות חדשות המערערות אותן. זה לא הוגן לכנות את היהודים המסורתיים המתנגדים לשינויים "תופעה חדשה" רק בגלל שהם מתנגדים לשינוי. התיאור כאילו עצם ההתנגדות היא דבר חדש, גם היא מטעה. מאז ומעולם היהדות הנורמטיבית התנגדה לסטיות.
    להגיד שהאורתודוקסיה היא חידוש אבל התופעות הליברליות יותר הן הן המקוריות הממשיכות את המסורת של היהדות המקורית (הידועה כאוהבת שינויים) זה בדיחה. היהדות הטרום האמנציפטורית לא הייתה יהדות ליברלית, ולכן ברור שכל מגמה כזאת היא עצמה פרי חידוש. גם אם הקיבעון האורתודוקסי הוא חידוש, אין שום זרם דתי (אשכנזי) הקרוב יותר אל היהדות המסורתית יותר מהאורתודוקסיה. למי קרוב יותר הנודע ביהודה (פוסק מסורתי לעילא) אן לא לאורתודוקסיה? יכול להיות שמבחינה אידאולוגית ישנם אי אלו הבדלים קלים בינו ובין החת"ם סופר, אבל אלה בטלים באלף לעומת ההבדלים בין הנוב"י לכל 'זרם' אחר.
    מדוע 'לצורך העניין', הוצאת את הציבור הציוני דתי? בעיניי יהודים חרדיים יוצאי גרמניה, הרש"ר הירש היה אורתודוקסי ביותר, למרות שבמחקר יגדירו אותו כנאו-אורתודוקס. למעשה, הוא משקף את עולמם של דתיים (ציוניים) רבים.

  3. מאת יונתן לוין‏:

    הבהרה לגבי המשפט האחרון, הרש"ר משקף את עולם של הדתיים בעניין אמונות ודעות והיחס לעבודה ולמודרנה, אך כמובן לא ביחס לציונות.

  4. מאת אריאל‏:

    גדי, טרם הספקתי לצערי. האם אתה ממליץ? האם תוכל להביא משהו ממנו לדיון כאן?

    יונתן,
    בקצרה, ייתכן שהאורתודוקסיה משקפת באופן יחסית נאמן יותר את מצב היהדות ערב האמנציפציה, ואולי אפילו כמה מאות שנים; אך ראשית, כידוע יש בה בכל זאת חידושים; ושנית, היומרה שלה היא לא להיות המשך של היהדות בימי הביניים אלא להיות המשך של היהדות כפי שהייתה מאז מעמד הר סיני – היהדות בה"א הידיעה, שלפי דעת האורתודוקסיה לא השתנתה באופן מהותי מעולם – וזאת יומרה מופרכת לחלוטין.
    לגבי רש"ר הירש, לא הבנתי האם לדעתך הוא ציוני או לא ציוני, ומה מקומו בטיעון. על כל פנים, ברור שהאורתודוקסיה בצורתה הקלאסית התנגדה לציונות בצורתה הקלאסית, ולהפך. תמיד יש גווני ביניים אבל זה לא עיקר העניין כאן.

  5. מאת הלל‏:

    בעיניי התיזות האלה עצמן (האורתודוקסיה כתגובה וכו') אינן תיזות "מדעיות" טהורות, אלא יש מאחוריהן מניע חזק מאוד, של החוקרים שהיו צריכים להסביר לעצמם למה הם דוחים את האורתודוקסיה.

    אבל מה עשית? צמצמת מאוד מאוד את הגדרת האורתודוקסיה (הציונות הדתית אינה אורתודוקסיה, מה שהיה לפני המאה הי"ח אינו אורתודוקסיה), וככה הפכת את היכולת לביקורת על התיזה הזו לפחות אפשרית. אז עזוב את המילה הזו, אורתודוקסיה. תמיד יש שינויים, חידושים, עליות, ירידות. זה אולי מעניין, אבל פחות חשוב. בוא נדבר על יהדות הלכתית. ובעניין הזה יש בהחלט המשכיות, מן התלמוד הבבלי דרך הראשונים והאחרונים עד ימינו. לעומת זאת הרפורמה וכו' הן בהחלט תנועות רפורמטיביות, גם אם הן מתיימרות (בצדק או שלא בצדק), כמו כל תנועה רפורמטיבית, "להחזיר עטרה ליושנה", "לחדש ימינו כקדם" וכולי. זה הבדל עצום, והבריחה לטובת אמירות כמו "אורתודוקסיה היא גם תנועה חדשה" אינה מוסיפה בעיניי כבוד לחוקרים הנוקטים אותה.

  6. מאת אריאל‏:

    הלל,
    ראשית, אני מסכים שיש כאן גם מוטיבציה לא מדעית, ואף הצהרתי עליה, לפחות ביחס להוראה שלי. עם זאת אני חושב גם שיש ממש בדברים, ומכאן לעצם העניין:
    מה עשיתי? מה שלימדו אותי באקדמיה: הגדרתי בדיוק (טוב, לא בדיוק כמצופה במאמר אקדמי, אבל לפחות הגדרתי) על מה אני מדבר, ואמרתי אמירה (יחסית) אחראית (טוב, כנ"ל). עכשיו אתה אומר – בוא נדבר על משהו אחר (שלדעתך יותר חשוב). מן הסתם, אם אתה משנה את הנושא, גם המסקנות יהיו אחרות. אין ספק שההתנערות המוצהרת מההלכה, אצל תנועות יהודיות מודרניות, היא דבר חדש שלא היה כמותו מעולם, והיא חריגה דרמטית מהיהדות ההיסטורית, וגם את זה אני משתדל להדגיש בשיעור. עם זאת, שמירת הלכה אינה חזות הכל, ויעידו על כך שלל המחלוקות בין זרמים יהודיים שומרי הלכה, בכל הדורות ואף בדורנו.
    כתשובה גם לך וגם ליונתן, אני לא טוען שהאורתודוקסיה היא המצאה חדשה והרפורמה או היהדות כתרבות הן המשך אותנטי. אני כן טוען שהיהדות כתרבות (שבהקשר החינוכי שאני מדבר עליו היא אופציה הרבה יותר רלוונטית מהרפורמה) משמרת או חוזרת ליסודות חשובים שהאורתודוקסיה מתנערת מהם, ומנגד, שהאורתודוקסיה, בין היתר, מחדשת חידושים שראוי לעמוד עליהם.
    אגב, עצם הזיהוי של האורתודוקסיה עם "מחויבות להלכה" הוא מטעה מכל מיני בחינות, בין היתר כי הוא מאפשר לאורתודוקסיה לא לזהות את עצמה כתנועה בכלל. זה כמו שבכלי תקשורת מסוימים יש "שופטים ימניים", ויש "שופטים" – כביכול אין "שופטים שמאלניים", כי השמאלניות היא המובן מאליו שאין צורך לציין וממילא אין אפשרות לבקר. זה כמו שיש "עדות המזרח", אבל לאשכנזים אין עדה. האורתודוקסיה היא לא תנועה, היא לא זרם, אלא היא היהדות האמיתית, וכל הזרמים מתפצלים וסוטים ממנה. את ההבניה הזאת אני רוצה לערער.

  7. פינגבאק: מעט על ההבדל המהותי « ספר חברה תרבות

סגור לתגובות.