"הארץ" והזהות היהודית

מאמר המערכת של "הארץ" (10/7/2013), העוסק במנהלת הזהות היהודית וכותרתו "אובססיית הזהות היהודית", הוא טקסט מבוהל ומבולבל. ברור למה הוא מבוהל: בראש המנהלת הזו עומד הרב רונצקי, שהוא גם רב עם זקן, גם מתנחל וגם קצין בצבא, וזה מבהיל מאוד עבור אנשים חושבים. עם זה קל יחסית להתמודד: כותבים "אלימות", "אידיאולוגיה", "כפייה", "פשיסטיים", "אהבת המולדת" (במרכאות), "מתקפה כוללת" – ואז שותים כוס מים ונרגעים.

אבל למה המאמר הזה מבולבל? כי הוא מנסה לתקוף את המנהלת מכל הכיוונים האפשריים, אלא שהכיוונים האלה סותרים זה את זה; וכי הוא מתאמץ לטעון טענות ענייניות ושקולות, אבל לא מצליח לו, מסיבות שיתבררו להלן. ננסה לעקוב אחרי הטקסט (אף על פי שזה לא קל):

מהפסקה הראשונה, וקצת מהשלישית, עולה שמדינה אינה אמורה לעצב זהות. "זהות של אדם, של חברה, של מדינה – אינה אמורה להתעצב על פי הוראות הפעלה של מכשיר ביורוקרטי מוטה אידיאולוגיה"; "לקשר בין אדם ליהדותו יש ביטוי מגוון ואישי, וכל אדם קובע אותו לעצמו ולילדיו".

מהפסקה השלישית (השנייה היא מעין מבוא אינפורמטיבי) משתמע שזה בסדר שמדינה מעצבת זהות, אלא שעליה לעשות זאת באופן שוויוני: "גם חילוניות יהודית היא תפישת עולם עשירה ומורכבת, אך לה אין 'מינהלת זהות'. לחמישית מאזרחי ישראל, הערבים, לא קמה 'מינהלת זהות', להיפך, ישראל ממש לא מעונינת לטפח אצל הנוער הערבי 'אהבת מולדת' ו'מורשת ערבית'".

בפסקה הרביעית נדונה בעיה אחרת: עקיפת סמכויות. פתאום מתברר שזה לא נורא ש"מכשיר ביורוקרטי מוטה אידיאולוגיה" יעצב את זהותם של אזרחיו הצעירים, אלא שזה צריך להיות המכשיר הביורוקרטי הנכון: משרד החינוך. "בלתי תקין בעליל הדבר, שבמשרד הדתות קם גוף 'עוקף משרד חינוך'".

אז מה בעצם רוצה עיתון הארץ? זה מתגלה, סוף סוף, בחצי השני של המשפט האחרון בפסקה הרביעית: "על שר החינוך למנוע פלישה זאת לתחום המקצועי של החינוך…" – עד כאן זה קשור לנושא הקודם – ופתאום: "…שבסדר יומו יש דברים חיוניים ודחופים פי כמה". כאן נפרץ הסכר, והפסקה החמישית היא כבר נטולת עכבות: "המינהלת היא רק חלק ממתקפה כוללת של ממשלה שעוסקת בזהות היהודית באופן אובססיבי. חוק הלאום היהודי הוא צלע נוספת של האובססיה, כמו גם דרישת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ממחמוד עבאס שיכיר בישראל כבמדינה יהודית. כשמחברים את כל פיסות הפאזל, מתגלה תמונה עצובה של ממשלה חסרת ביטחון, המחפשת אישורים חיצוניים לזהותה ושערכים דמוקרטיים בסיסיים זרים לה".

בקיצור, מה שמטריד את עיתון "הארץ" איננו חופש הפרט, רב-תרבותיות או ממשל תקין. מה שמטריד את המערכת (מלבד נתניהו, שאף מאמר אינו שלם ללא השמצתו) הוא עצם העיסוק בזהות היהודית. "הארץ" בא לקלל ויצא מברך, כי הוא מוכיח לכאורה שהרב רונצקי צודק: הנה מתברר כי "השמאלנים", "החילונים", "התל אביבים" או "האינטלקטואלים" אינם מציגים גרסה משלהם ליהדות, ותהיה גרסתם "מעוותת" או "קרה" ככל שתהיה – הם פשוט שונאים את היהדות, בזים לה, מתנערים ממנה ופוחדים לעסוק בה.

אלא שאסור להיכנע לעיתון "הארץ" בדיוק כשם שאסור להיכנע לרב רונצקי. זהות אינה נוצרת (רק) בביתו של כל אדם אלא (בעיקר) בתרבות הלאומית, ומן הראוי שהמדינה היהודית תשקיע משאבים נכבדים בהעמקת הזהות היהודית (וכפי שדרש "הארץ" בצדק: באמצעות משרד החינוך, ובלי לקפח את המיעוט הלא-יהודי). השאלה היא מה כוללת הזהות היהודית הזו: הרב רונצקי ו"הארץ" מציעים לנו לבחור בין הכל (כביכול) ללא-כלום (כפשוטו). היהדות מציעה לנו הרבה יותר.