על החיסון מפני וירוס ביקורת המקרא: תגובה לרב חיים נבון

הרב חיים נבון כתב בעמוד הפייסבוק שלו:

חשיפה מבוקרת ומתונה לחומר מסוכן מקנה חיסון. מי שחושש מחשיפה כלשהי, למעשה חושף את עצמו לסיכון גדול הרבה יותר בעתיד.

לכן כדאי שתלמידי ישיבות הסדר יכירו את טיעוני ביקורת המקרא.

בתגובה לרב נבון, ברצוני להציג בקצרה שלוש אפשרויות להתייחסות דתית-ישיבתית לחקר המקרא. אשתמש במונח "חקר המקרא", המקובל בחקר המקרא עצמו, ולא במונח "ביקורת המקרא", הרווח בעיקר בחוגים דתיים, ורבים טועים בגללו וסבורים שהמחקר בא כביכול לשפוט את כתבי הקודש ולומר אם טובים הם בעיניו (ולא היא). מובן שאיני בא למצות כאן את הנושא אלא רק להציג כיוון ראשוני שאני מקווה בע"ה להמשיך ולפתח.

האפשרות הראשונה היא שחקר המקרא (כפי שכתבו מגיבים אחדים בעמוד של הרב נבון) הוא גיבוב של הבלים. הרב נבון כנראה אינו סבור כך, שכן אילו זה היה המצב לדעתו, לא היה צורך להתגונן מפני חקר המקרא ולהתחסן מפניו, שהרי תלמידי ישיבות הסדר חכמים ונבונים הם, ואין הם מאוימים מהבלים.

האפשרות השנייה, והיא כנראה דעתו של הרב נבון, היא שחקר המקרא הוא אמנם הבל הבלים, אלא שהוא מתחזה לדברי חכמה משכנעים. אין טעם אמיתי ללמוד אותו, ואין טעם ללמוד אותו באמת; אילו אפשר היה להבטיח שבוגרי הישיבות לא ייתקלו בחקר המקרא, לא היה צורך לחסן אותם מפניו. אך העולם אינו גן של שושנים, וראוי לצייד את התלמידים בסדרת קלישאות בסגנון "דע מה שתשיב". הנה כמה מהידועות שבהן (חלקן אפילו נכונות!): "ביקורת המקרא בראשיתה הייתה אנטישמית"; "החוקרים עצמם לא מסכימים ביניהם על שום דבר"; "הבעיה עם המחקר היא שהם קוראים את המקרא מבחוץ ולא מבפנים"; ובמקום הראשון – "הרב ברויאר כבר התמודד עם הביקורת והראה שאינה משפיעה כלל על האמונה"!

חיסון מסוג זה אינו כולל "היכרות עם טיעוני ביקורת המקרא", אלא שיעור אחד קצר, לכל היותר סדרה של שלושה שיעורים, שבה יציג אחד הר"מים סקירת מחקר עדכנית (נכון ללפני מאה שנה), וכך יבטיח שתלמידיו "יודעים להתמודד עם ביקורת המקרא".

האמנם? ומה אם בוגר או שניים, חלילה, יתוודעו באופן ישיר, מלא ומעמיק לחקר המקרא? מה אם ילמדו אותו "מבפנים ולא מבחוץ"? מה אם יפלו במקרה למבוא למקרא באוניברסיטה (שאינה בר-אילן), או שחבר חילוני, או ילד דתי, ישאל אותם שאלה קשה מנשוא? במטפורה של הרב נבון, החיידק המומת ואפילו המוחלש לא יצליחו לחסן את תלמידי ההסדר מפני הדבר החי והאמיתי. הם יחסנו אותו נגד ספרות מתווכת ואפולוגטית, נגד כלים ספרותיים ונגד שיטת הבחינות; אבל נגד הטיעונים האמיתיים אי אפשר להתחסן, מהסיבה הפשוטה שהם אמיתיים. אינני מכיר אדם שהתוודע באופן בלתי אמצעי לחקר המקרא ולא קיבל לפחות חלק מהמסקנות שלו, ויתרה מזאת, שההיכרות עם המחקר לא השפיעה כלל על דרך הלימוד, המחשבה והאמונה שלו.

ר' נחמן מברסלב אמר שאפשר לראות על הפנים של אדם אם הוא למד את מורה הנבוכים לרמב"ם. זאת אמירה מאוד עמוקה. כאשר אדם נחשף באופן עמוק לחשיבה ביקורתית – כזו שבניגוד למה שהציג הרב נבון, אינה מניחה מראש מהי האמת ומהו השקר, מהו הווירוס ומהי התרופה, אלא מבקשת את האמת באשר היא ומוכנה להתמודד עמה – החשיפה הזו היא בלתי הפיכה. אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח. בזה צודקים דווקא רבני "הקו": אם אתה בטוח שהאמת בכיסך, ובכל זאת חושש מהשקר המתעתע שבחוץ, מוטב שתימנע מסיכונים.

אבל האמירה של ר' נחמן על מורה הנבוכים מלמדת עוד משהו: שר' נחמן קרא את מורה הנבוכים. ומי שחושב שהוא עשה זאת רק כדי לחסן את תלמידיו, שיקום. וכאן אני מגיע לאפשרות השלישית בהתמודדות עם חקר המקרא: האפשרות שחקר המקרא צודק. צודק לא בטענות צדדיות, כלים, קליפות או רעיונות לסעודה שלישית, אלא בלב העניין: שהוא מספק את הדרך הסבירה ביותר לקרוא את הטקסט המקראי, אם רוצים להבין את כוונתו המקורית. כדרכן של אמתות שאינן מונחות מראש אלא מתגלות למבקש האמת בעל כרחו, האמת הזו אינה קלה לעיכול, בעיקר משום שהיא דורשת חשיבה מחדש על סוגיות היסוד של האמונה היהודית ואורח החיים היהודי. האם תלמידי ישיבות ההסדר מוכנים לכך? האם המורים שלהם מוכנים?