כתבנו לענייני חילונים

כשחילוני נקלע למרחב דתי הוא חש לא בנוח, תחושה כזאת שאתה לא בדיוק יודע מה מקובל, שכל הזמן מסתכלים עליך ובוחנים אותך, שאתה לא ממש מדבר את השפה וכל רגע עלול לעשות איזו טעות. בסופו של דבר המועקה נגמרת: הטקס הדתי נגמר, והחילוני יוצא מבית הכנסת וחוזר לרחוב, למרחב הרגיל, הנייטרלי, זה שאין בו חוקים מיוחדים וכל אחד יכול להיות בו פשוט הוא עצמו.

ליתר דיוק: זה המרחב שבו הוא, החילוני, ורק הוא, יכול להיות הוא עצמו. האם אי פעם הוא יבין שיש אנשים שבשבילם ללכת לעבודה זה כמו בשבילו ללכת לבית הכנסת? האם הוא ניסה אי פעם לדמיין עולם שבו יש "שירים ישראליים" ו"שירים חילוניים"? "חינוך ממלכתי" ו"חינוך ממלכתי חילוני"? עולם שבו יש "כתבנו לענייני חילון"? האם הוא מבין שיש אנשים שכל הילדות שלהם צפו בטלוויזיה בילדים שאמורים להיות רגילים אבל הם לא כמוהם, שעושים דברים שהם לא עושים, ושלא עושים דברים שהם כן עושים?

והאם הוא יכול להבין שיש המון המון אנשים שכל החיים שלהם מתחלקים באופן קבוע ויומיומי בין שני עולמות שונים, עם קודים שונים וציפיות שונות, ערכים שונים, שפה שונה, לבוש שונה? חיים שבהם כל מבע של מחויבות כלפי אחד מהעולמות סופג באופן מיידי ביקורת מהעולם השני? חיים שבהם הגורל שלך, הפרנסה שלך, המעמד החברתי שלך, נקבעים על ידי אנשים שבאופן עמוק לא מבינים את אורח החיים שלך ואת מה שחשוב לך בחיים?

ולמען השם, האם הדתיים, שכן מבינים את זה, יכולים להפסיק רגע לפנטז על היום שבו הם יהפכו לרוב, ולגלות קצת אמפתיה כלפי מיעוטים אחרים, שהמצב שלהם הרבה יותר גרוע?

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , | כתיבת תגובה

נעמה שבכתב (על נעמה הנקין ז”ל)

הזיכרון מתעתע ורב פנים כי האדם אינו ניתן לסיכום. האדם נברא בצלם אלוהים ולנסות לצמצם אותו להגדרה חדה זאת אלילות, ברוח דברי הרב קוק ש"כל הגדרה באלהות מביאה לידי כפירה, ההגדרה היא אליליות רוחנית". לכן לכל אחד יש מקום או זמן שבו האדם התגלה אליו ורק אליו, וגם אם אופן ההתגלות הזה שונה מהאופן שרוב האנשים ראו את האדם הזה, ואפילו אם הוא שונה מהאופן שהאדם עצמו רצה להתגלות, או מהדרכים שבהן אותו אדם בחר ללכת בהמשך חייו, עד שאותו סיפור חיים נקטע לפני הסוף – אם זכית להתגלות של האדם הזה, אתה נושא עמך משהו ממנו, ויש לך חובה, או לפחות זכות, לשאת את הדבר הזה, ובמידה הראויה – שקשה לקבוע, וזה מהדברים שאין להם שיעור – לספר אותו.

אין תיאור זמין לתמונה.

נעמה הנקין שהתגלתה אליי שונה מהאופן שבו התגלתה לאחרים. ומה שהיה באותה תקופה של חברות – הוא שלי. שלי ושלה. שלי ושלה ושל עוד חברות וחברים שהיו שם. לא צריך לדמיין מה היה קורה, והאם היינו ממשיכים להיות חברים – כי החיים שלה לא נגמרו אז, והאמת היא שלא המשכנו להיות חברים. לא רבנו חלילה, ועדיין דאגנו אחד לשני, ומדי פעם היו איזו שאלה, איזו טובה, איזה לייק ותגובה. אבל זו לא הייתה חברות ממשית כמו אז. אבל דווקא בגלל הנתק שבא אחר כך, השנים שלפני הנתק מתעצמות. דווקא זה מאפשר לי לראות דברים שאחרים לא ראו, או פחות ראו, או במקרים מסוימים לא היה להם שמץ של מושג לגביו. וזה בסדר; זה מה שנעמה בחרה. זה לא שקר, זאת לא הצגה. הנעמה שהם פגשו הייתה נעמה אמיתית לגמרי, נעמה במלוא התגלמותה המלאה והמרשימה. נעמה שאני כבר כמעט לא הייתי חלק מחייה – וגם זה בסדר.

ובכל זאת, אני פגשתי מישהי שהם לא פגשו. הייתה לי התגלות שהם לא זכו לה. הם לא פגשו את נעמה המוקדמת, את נעמה הנערה. הם לא פגשו את נעמה המשוררת, את נעמה המתקרבת. הם לא פגשו את נעמה שבשבילי, כל השנים, גם אחרי כל האמנות החזותית שהיא הצטיינה בה, הייתה בראש ובראשונה אדם של מילים. כך אני בוחר לזכור אותך: נעמה שבכתב.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

“בן אדם אמור לעבוד כדי להגשים את חלום חייו”: על פלאי והשל

מחר, כ"ח באדר ב', ימלאו שלושים שנה לפטירתו של סבי, הרב פרופ' פינחס פלאי (1930–1989). פלאי היה אדם רב-פעלים: רב והוגה דתי, סופר ומשורר, מחנך ומורה דרך לרבים, עורך עיתון, פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, ועוד. יהודים רבים, מכל הזרמים הדתיים והלא-דתיים ומכל רחבי העולם, פגשו אותו, שמעו את הרצאותיו וקראו את כתביו. גם לא יהודים, ובהם אנשי תנועת המקויה היפנית, ראו בו מורה והושפעו מדרכו ומהגותו. ספרו המפורסם ביותר, "תורה היום", הוא מבחר מטורי פרשת השבוע שפרסם בעיתון ג'רוזלם פוסט; הספר נכתב באנגלית ותורגם לעברית, פורטוגזית, הולנדית, יפנית, צרפתית ואיטלקית. גם המגזינים שערך, "עין בעין" ו"פנים אל פנים", נקראו בשקיקה על ידי רבים.

במסורת היהודית, אינטלקטואלים קרויים על שם המורים שלהם: "תלמידי חכמים". על אף גדולתו של פלאי בתחומים כה רבים, הוא ראה עצמו כל חייו כתלמיד. פלאי היה תלמידם של רבי עקיבא, הרמב"ם, הבעל-שם-טוב וגדולי כל הדורות. הוא גם היה תלמידו הישיר של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, והוא שיצר מן הדרשות של הרב סולובייצ'יק את הספר החשוב "על התשובה". אך יותר מכל, הרב פרופ' פינחס פלאי היה תלמידו של הרב פרופ' אברהם יהושע השל (1907–1972).

מאמר זה מוקדש לזכרו של סבי, במלאת שלושים שנה למותו. הוא מורכב משני חלקים, המאירים את הקשר המיוחד שנרקם בין פלאי והשל. החלק הראשון הוא דבריו של פלאי עצמו: זהו הסיפור המכונן על פגישה אחת עם השל, פגישה שאירעה בשנת 1968 ושלדברי פלאי שינתה את חייו. פלאי סיפר אותו בהתכנסות במלאת עשור לפטירתו של השל; אני מודה לביני מאיר על עזרתו באיתור המסמך. הסיפור יובא להלן בתרגום שלי מאנגלית ובקיצורים קלים (גרסה מעובדת ומקוצרת יותר הופיעה בספרו של שלום כהן, "שיח אחים", תל אביב תשמ"ז, עמ' 94–96). בחלק השני של המאמר, שהוא מעין אחרית דבר לסיפור, אבקש להצביע על ארבעה מוקדים עיקריים של זיקה בין הגותו ופעילותו של פינחס פלאי לבין הגותו ופעילותו של אברהם יהושע השל.

"אני לא בטוח שאני יודע איך להתפלל"

"לאחר חמש-עשרה שנה של עריכת המגזין, כשהילדים כבר גדלו, החלטתי להפסיק עם זה ולחזור ללימודיי האקדמיים. הגעתי לדרופסי קולג' בפילדלפיה, היכן שלמדתי ארבע-עשרה שנים קודם לכן וצברתי נקודות זכות לקראת תואר דוקטור.

לאחר חצי שנה של כתיבת הדוקטורט בפילדלפיה ובניו-יורק, גברת השל והרב השל הזמינו אותנו, משפחתי ואני, לסעודת ליל שבת אצלם. בסעודה, כמו תמיד, היו אוכל טוב, שירה ושיחה נעימה. באחת-עשרה בלילה קרא לי השל לחדר העבודה שלו: "אני רוצה לשוחח איתך על הדוקטורט שלך". הפגישה הזאת שינתה את חיי.

הוא שאל אותי: "על מה אתה כותב? מה נושא הדוקטורט?". העבודה שלי עסקה בנושא מסורות אוגריתיות בספרות התלמודית. אוגריתית היא שפה שמית עתיקה, שנכחדה לפני כ-2,500 או 3,000 שנה. כרב הכרתי היטב את התלמוד, ולמדתי שפות עתיקות. מצאתי שכמה מהפירושים שהחכמים נותנים לפסוקים מהתנ"ך אינם יכולים להיות אינטואיטיביים; יש להם שורשים בשפות העתיקות. לחז"ל היו בוודאי מסורות בעל-פה שמקורן בידיעת השפה האוגריתית – אחרת קשה להסביר כיצד הגיעו לפירושים אלו.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה חינוך, כללי | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

שירי דוקטורנט

צילום: רן מנדלסון

[א]
בַּדֶּרֶךְ לְאוּלַם הַהַרְצָאוֹת
פִּתְאוֹם נִתְקְעָה הַמַּעֲלִית.
כֻּלָּם נִלְחֲצוּ אֲבָל אֲנִי סִפַּרְתִּי
עַל הַדּוֹקְטוֹרָט שֶׁלִּי (בְּאַנְגְלִית!).

[ב]
פָסִינֶיְטִינְג, אָמַר הַפְּרוֹפֵסוֹר,
הָיָה בֶּאֱמֶת מְאַלֵּף.
מֵרֹב חֲרָדָה מֵהָ"אֲבָל" שֶׁבַּדֶּרֶךְ
הַמַּרְצֶה הַצָּעִיר הִתְעַלֵּף.

[ג]
בְּסוֹף הַהַרְצָאָה שֶׁל הָאוֹרֵחַ
לְאַף אֶחָד לֹא הָיְתָה שְׁאֵלָה.
כְּשֶׁהַיּוֹ"ר הִכְרִיז: מָה חֲבָל, תַּם הַזְּמַן
כֻּלָּם חָשׁוּ הֲקָלָה.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , | כתיבת תגובה

פירוש הפסוק “וידבר ה’ אל משה לאמר”

מה פירוש הפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר?"

בספר הדקדוק לגזניוס סעיף 114o מתואר המבנה של משפט זה: פועל בצורת 'ויקטל' (או במקרים אחרים 'קטל') הבא עם פועל בצורת המקור הנטוי 'לקטל'. במבנה זה, הפועל השני מבטא את האופן שבו נעשתה הפעולה המצוינת בפועל הראשון (בלעז, תפקידו של הפועל השני הוא אדוורביאלי, דהיינו תואר-הפועל של הפועל הראשון).

‎גזניוס

זאת אומרת, פירוש הפסוק הוא: "ה' דיבר אל משה באומרו [כך וכך]". הרי לדבר ולומר זה לא אותו דבר, ובדומה לכך, גם בלשוננו אפשר לומר "דיברתי איתו אתמול ואמרתי לו ש-X…" – הדיבור הוא הפעולה הכללית והאמירה שתוכנה "X" היא האופן שבו נעשה הדיבור (להבדיל מאופנים אפשריים אחרים, למשל: "דיברתי איתו אתמול ואמרתי לו ש-Y", או "דיברתי איתו אתמול ושאלתי אותו Z"). כמו במשפט "דיברתי איתו אתמול ואמרתי לו ש-X", גם בפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר" אין הכוונה לשתי פעולות שונות – דיבור ואמירה.

דוגמאות נוספות למבנה זה:

"הֲלוֹא קְצִיר־חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל־ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי־רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ" (שמ"א יב 17)

= עשיתם הרע בעיני ה' בשאלכם לכם מלך.

"וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַה' לֶאֱכֹל עַל־הַדָּם וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם גֹּלּוּ־אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה" (שם יד 33)

= העם חטא לה' באוכלו על הדם.

"‏שָׁמוֹר אֶת־יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דב' ה 12)

= שמור את יום השבת, בקדשך (כלומר: בכך שתקדש) אותו.

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים | עם התגים , , | כתיבת תגובה

אתנו יותר מתמיד

בספר “אתנו יותר מתמיד: הנכחת הרבי בחב”ד המשיחית”, פרופ' יורם בילו טוען שמה שמאפשר לזרם המשיחי בחב"ד להמשיך לחיות ואף לבעוט על אף היעדרו של הרבי – שלכאורה נפטר לפני כחצי יובל – הוא מגוון של פרקטיקות המאפשרות לחסידים לחוש את נוכחותו הממשית של הרבי בכל רגע בחיי הפרט והכלל. כך למשל הם מתכתבים איתו ומקבלים תשובה מיידית באיגרות הקודש, הוא מביט בהם מבעד לתמונותיו הנמצאות בכל מקום, ונוכחותו מורגשת במיוחד בביתו שבברוקלין – שם, לפי תפיסתם, הוא עדיין עולה לתורה ודורש ברבים. יש שזוכים לראות אותו בחלום ואף בהקיץ, ועוד.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏אדם אחד או יותר‏, ‏‏זקן‏, ‏כובע‏‏‏ ו‏טקסט‏‏‏

בילו מציג כאן שני שילובים שהם בעיניי מופת עבור העוסקים במדעי הרוח והחברה, ובפרט אלה החוקרים אמונות דתיות. השילוב הראשון הוא בין ניתוח מדעי מפורט ומורכב (זו אינה הדיסציפלינה שלי ולכן אינני יכול להעריך את השימוש של בילו בתיאוריות המקובלות ואת תרומתו להן – אלא רק לומר שכקורא הדיוט, הדברים מחכימים ועל פי רוב משכנעים) לבין כתיבה בהירה ומרתקת.

השילוב השני הוא בין התייחסות "מבחוץ" לאמונות דתיות מתוך מבט ביקורתי והשוואתי (בין היתר דיון מעניין בתרומתה של הטכנולוגיה ליכולתם של המשיחיסטים לחוש את נוכחותו המתמדת של הרבי) לבין כבוד עמוק כלפי המאמינים וניסיון אמיתי לראות את הדברים מבעד לעיניים שלהם, ללא שמץ של ציניות או לעג.

אז תיהנו, ושנזכה לביאת משיח צדקנו.

פורסם בקטגוריה סקירות וביקורות | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

הדת שהולידה את המקרא (על “איך נולד התנ”ך” מאת ישראל קנוהל)

גם למראה נושן יש רגע של הולדת, כתב נתן אלתרמן, ולעתים נדמה שאם נצליח לחזור לרגע הזה, לחדור אליו ולהתבונן בו, נבין פתאום משהו גדול, והמראה הנושן יתבהר ויתחדש. זה אולי מה שמבקש פרופ' ישראל קנוהל, שהייתה לי הזכות להשתתף בשיעוריו, לעשות בספרו החדש "איך נולד התנ"ך: מפגשי שיחה עם שמואל שיר" (הוצאת דביר).

כדי להבין את כותרת המשנה של הספר צריך לדעת איך נולד "איך נולד התנ"ך". בתיבת הדואר האלקטרוני של ישראל קנוהל נחתה ההודעה הבאה, מאדם שלא הכיר קודם בשם שמואל שיר: "קורא את הספרים שלך בשקיקה, אולם הדבר מביא אותי לשבר אמוני גדול. אני מרגיש שכל מה שגדלתי עליו מתנפץ לרסיסים. האם תיאות להיפגש עמי כדי לאחות את השברים?".

אפשר לכתוב מאמר שלם רק על הדרך שבה ניסח שמואל שיר את הבעיה, ולא פחות מזה, את הדרך לפתרונה. הקריאה בשקיקה מאפיינת לעתים קרובות את המפגש הראשון עם ביקורת המקרא: גילוי של עולם חדש ומסעיר, אוצר של ידע ודרכי מחשבה שאמנם מונח על המדפים כבר יותר ממאתיים שנה אבל בכל זאת חבוי מפני הקהל הרחב, בייחוד הקהל הדתי. ככל שמתקדמים בקריאה, השבר גדל, אבל אי אפשר להפסיק לקרוא, ואי אפשר לחזור לאחור.

מה שמפתיע ולא מפתיע כאחד הוא האמון של שיר בקנוהל: נראה שלדעתו, המפתח לאיחוי השברים מצוי דווקא אצל זה שהוביל לשברים. זה חלק מכוחו של מורה: לשבור ואחר כך לרפא, וזה חלק מתפקידו של אינטלקטואל: לערער מוסכמות ולהציב שאלות נוקבות, אך גם להיות קשוב לתגובה הציבורית ולנסות להשיב בעצמו על שאלותיהם הנוקבות של אחרים.

יש כאן גם תובנה הנוגעת ליחס שבין כתיבה וקריאה למפגש אישי; הרי קנוהל כתב ספרים רבים וחשובים ועמדותיו בנושאים שהוא עוסק בהם ידועות למדי, אבל שיר ביקש דווקא לפגוש אותו פנים אל פנים. והנה, באופן פרדוקסלי, המפגשים הובילו בחזרה אל הטקסט. השיחות בין שיר לקנוהל הם הבסיס לספר שלפנינו, והאופי הדיאלוגי שלהן נשמר בו. אין לטעות: זהו ספר עיון מעמיק, גדוש בדיונים טקסטואליים, שמות ותאריכים, אך הסגנון הבהיר שלו, והמשלב הדיבורי מעט, עושים את הקריאה לחוויה מהנה גם מבחינה ספרותית.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, חינוך, סקירות וביקורות | עם התגים , , | כתיבת תגובה

"והיא תקרא אותו בשם" – לשאלת שמו של הטלה ב"ערב מול הגלעד" ללאה גולדברג

זה מכבר העמידה אותי אחת מחברותיי המלומדות, ונדמה לי שזאת הייתה תמר שוק, על כך ששמו של הטלה בשיר הוא ללא ספק "בדיר". שתי ראיות ברורות לדבר: (א) מן התקבולת "ישוב טלה אל חיק האם / ישכב בדיר ויירדם" עולה שבדיר הוא הוא הטלה; (ב) הדבר נאמר במפורש בשורה: "כבשה פועה, בוכה 'בדיר' – זה בנה הקט אשר אבד".

ולא היה צורך להזכיר כל זאת אלמלא שמעתי דעה חלופית ושגויה ולפיה שם הטלה הוא "בשם", לפי השורה "והיא תקרא אותו בשם", ואין זה אלא מדרש בעלמא (ולפי שיטה משובשת זו אפשר היה לומר ששמו של הטלה היה "אשר", לפי השורה "זה בנה הקט אשר", ואולי יטענו ששמו היה "הקט"?! ואין לדבר סוף). ותשבי יתרץ קושיות ובעיות ויירד דומם אל הבקעה לחזות בשנת הילדים.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , | כתיבת תגובה

עוד על יעל סדן

א. שאלו אותי למה אני קורא לה ככה, 'יעל סדן'. למה לא פשוט 'יעל'. אני יודע שזה מוזר. עברתי על הטקסט לפני הערב ותיקנתי חלק מהמקומות, ועדיין נשאר השם המלא הרבה פעמים. אז אני רוצה להסביר שככה זה, לכל איש יש שם שנתנו לו הוריו, חבריו, וגם מוריו. החברים בשכבה קראו לה סדי. יש כאלה שקראו לה יעלי. אני קראתי לה יעל סדן. תמיד. גם כשדיברתי עליה וגם כשפניתי אליה. גם היא שאלה למה וגם אז התקשיתי להסביר. ניסיתי להסביר לה שהיא לא סתם יעל, היא יעל סדן. יעל סדן זה מושג, זה מוסד, זאת מהות בפני עצמה. יעל סדן זה שם דבר. יעל סדן זה משהו בעולם.

ב. אני כותב כי אני מתגעגע ועצוב. אני כותב כי אני איש דברים. יש אנשים שמבקשים מהם לדבר בבר-מצווה או שבת חתן והם אומרים 'לא איש דברים אנוכי', והם באמת לא אנשי דברים, הם אנשי מעשה. הם מקיימים את דברי המשנה: 'אמור מעט ועשה הרבה'. אבל אני איש דברים. אני מתפרנס ממילים. זה מה שיש לי. אני כותב כי אני מתגעגע ליעל סדן וכי אני רוצה שיעל סדן לא תיעלם: לא תיעלם לי, ולא תיעלם בכלל. ואני גם כותב בשביל חברותיי המורות וחבריי המורים, ובשביל התלמידות והתלמידים שלי ובשביל המורות והמורים שלי. כי יש סוד גדול שבין מורה לתלמיד.

ג. וכמה טוב שאנחנו המורים נכונים להפקיד את לבנו בידי תלמידינו למרות הידיעה שהם עלולים לשבור אותו, אפילו בטעות. אבל אחרת בשביל מה. וכמה קל יותר למורים שממעטים בהצגות. אני לא מדבר על הצגה של קסקט ומילים לועזיות ותנועות ידיים והתחכמויות, זה אמנם הצגה אבל 'בתפקיד עצמו'. אני מתכוון להצגות של שלמות ומושלמות. נגיד, כשיעל סדן אומרת ביום שישי בבוקר שיש מבחן במחשבת בשבוע הבא ועוד לא שלחתי את החומר, לא לעשות כאילו זכרתי אלא להודות שלא היה לי מושג. וכשיעל סדן מתה, לא לעשות כאילו אני יודע מה אמורים לעשות עכשיו אלא להודות שאין לי מושג.

פורסם בקטגוריה חינוך, כללי | עם התגים , | כתיבת תגובה

להמטיר על ארץ לא איש (לפרשת בהר)

לזכר הנספים בנחל צפית
ובהם תלמידתי, יעל סדן

המצווה הפותחת את פרשת "בהר" (ויקרא כ"ה א'-כ"ו ב') אינה מופנית לכוהנים בלבד אך גם לא בדיוק לבני ישראל, אף שהם אחראים לקיומה: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'" (כ"ה ב'). בהמשך מבואר כי בני ישראל מצוּוים לשבות ממלאכה חקלאית בכל שנה שביעית, אך בפסוק הראשון השביתה אינה מיוחסת לחקלאים אלא לאדמה עצמה: "ושבתה הארץ". כשם שהאל שבת ממלאכתו ביום השביעי, ובעקבותיו בני האדם, כך האדמה שובתת בשנה השביעית.

בניגוד ליממה, לחודש ולשנה, חלוקת הימים והשנים לשביעיות אינה נובעת מתנועתם של גרמי השמים. סיפור הבריאה הראשון שבתורה מכניס את מחזור השבוע אל תוך הבריאה עצמה כאשר הוא קובע שהעולם נברא בשישה ימים, וכבר אז השבת התברכה והתקדשה, וכמו המתינה עד שיבואו בני ישראל כעבור דורות רבים ויממשו את קדושתה בכך שישבתו ממלאכתם. גם בפרשה שלנו החוק האלוהי נעשה לחלק מן הטבע, כאשר שנת השמיטה מוצגת כחובה וכצורך של האדמה עצמה.

בעיני רבים פעולתו של הטבע נתפסת, אולי מאז ומעולם, כקשורה לפעולה אלוהית. במזרח הקדום נחשבו גורמי הטבע עצמם לאלים, ואילו במקרא הם מתוארים על פי רוב ככלים בידיו של אלוהים לברך בהם את הטובים בעיניו ולהעניש את החוטאים לו. בפרשת השבוע הבאה מתוארים בפירוט השכר והעונש המובטחים לישראל אם יקיימו את המצוות ואם לאו. העונש המרכזי הוא גלות מהארץ והנימוק לכך משלים את המהלך שהחל בפרשה שלנו: "אז תִּרְצֶה הארץ את שבתותיה… ואתם בארץ אויביכם — אז תִּשְׁבַּת הארץ… את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" (כ"ו ל"ד-ל"ה). הואיל ובני ישראל לא אפשרו לארץ לשבות אלוהים יגרש אותם ממנה והארץ תוכל סוף סוף לנוח.

הבעיה המרכזית ביצירת קשר סיבתי בין תנועתם של גורמי הטבע לבין צדקתם של בני האדם היא שלעתים קרובות מדי אין בכוחו של המודל הזה להסביר את המציאות באופן הולם. זו אינה בעיה חדשה וספר שלם מוקדש לה במקרא, ספר איוב. באחד הרגעים בספר אלוהים עצמו מנתק בין ניהול גורמי הטבע לבין שכר ועונש לבני האדם כשהוא מספר לאיוב על מנהגו "להמטיר על ארץ לא איש, מדבר לא אדם בו" (איוב ל"ח כ"ו) — הגשם, שהענקתו ומניעתו מוצגות לעתים קרובות במקרא כגמול על מעשי בני האדם, יורד גם במקומות שאין בהם כלל בני אדם. הדאגה האלוהית לטבע, מסביר אלוהים לאיוב, אינה ממוקדת באדם והאדם אינו יכול להבין אותה. אילולא היו אלו דברי אלוהים הכתובים במקרא היינו עלולים חלילה לראות בהם דברי כפירה.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הארץ | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה