הו אריאל

התנצלות וקבלת אחריות הן בדרך כלל מעשה ראוי ומוערך. אך לעתים ההתנצלות מסבירה, או מסגירה, פרטים חדשים על עצם המעשה, העלולים להציג את המעשה דווקא באופן גרוע יותר מכפי שנראה בתחילה.

בפרק כא סופר כיצד דוד, שנמלט משאול, קיבל מאחימלך הכהן בנוב סיוע במזון ובציוד צבאי. אחימלך חשש למסור לו את לחם הקודש ואת חרב גלית – חפצים בעלי מעמד מיוחד – אך דוד שיקר לו ואמר שהוא זקוק להם לביצוע משימה סודית בשליחותו של שאול.

לכאורה זהו שקר נסבל, מוצדק בהתחשב בנסיבות. המספר אמנם רומז על האסון העתיד להתחולל: "וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא… וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי" (כא, ח) – אך דוד בוודאי לא זיהה את דואג, ולא שיער בדעתו את מה שיסופר בפרק כב: כיצד יטיח שאול בעבדיו מונולוג נואש ובודד, וכיצד דואג יבקש להפגין את נאמנותו ויספר על שיתוף הפעולה של אחימלך עם דוד, וכיצד שאול הזועם יגזור מוות על אחימלך ועל כל משפחתו. דוד בוודאי לא העלה זאת בדעתו.

והנה, לאחר הטבח הנורא של שמונים וחמשה כוהנים חפים מפשע, דוד מאמץ אליו את הפליט היחיד, אביתר, בנו של אחימלך. וכך אומר דוד לאביתר: "יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי שָׁם דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי, כִּי הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל. אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ" (כב, כב). אילו היה אומר לו: אלוהים אדירים, לא ראיתי אותו, לא העליתי בדעתי – זו הייתה "רק" טרגדיה נוראה. אבל מתברר שהמצב גרוע משחשבנו. דוד ראה את דואג, ולא רק ראה אותו אלא גם ידע שימסור את הדבר לשאול. ברור שגם יכול היה לנחש מה עתיד לקרות למי שהמלך גילה כי סייע ליריבו בעת מצוקתו. ואף על פי כן דוד המשיך במעשיו. "אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ" – דוד אמנם לא שלח ידו במשפחת אחימלך אך הוא יצר את השרשרת הסיבתית שהובילה לטבח, והוא ידע מראש לאן היא מובילה.

"שְׁבָה אִתִּי, אַל תִּירָא", הוא מוסיף ואומר לאביתר, "כִּי אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ, כִּי מִשְׁמֶרֶת אַתָּה עִמָּדִי" (פס' כג). אך האם אביתר יכול לסמוך על דוד? האם האיש שביקש וקיבל במרמה את אמונו ותמיכתו של אביו – מתוך ידיעה שהאמון והתמיכה הללו יובילו למותו – ראוי כעת לאמונו ותמיכתו של הבן? לאביתר אין ברירה, והוא יכול רק לקוות שדוד לא יבגוד בו שוב. אבל אין בכך כדי להמתיק את הטעם המר המלווה את פרקי נפילתו של שאול ועלייתו של דוד.

*

פורסם באתר 929

פרק יב יכול היה להסתיים בשתי דרכים אחרות מהדרך שבה הסתיים.
סוף אפשרי אחד היה ביטול המלוכה. לאחר שהעם הודה בכפיות הטובה שלו, והכיר בצדקתו וביושרו של שמואל ובטובו והשגחתו של אלוהים – המסקנה המתבקשת היא שמינוי מלך הוא רעיון פסול, וכל עוד שמואל עומד לפנינו, יש דרך חזרה.
סוף אפשרי אחר היה התנערות של אלוהים ושל שמואל מאחריותם כלפי העם. הואיל והעם בחר, בכפיות טובתו וכנגד רצון האל, במינוי מלך, הרי שאלוהים – ובוודאי שמואל, שהודח ממשרתו – לא יעמדו יותר לצדו של העם.

אולם הפרק לא מסתיים בביטול המלוכה ולא בהתנערות מהעם. למעשה דבר אינו משתנה: מינוי המלך הוא כבר עובדה מוגמרת מצד העם, ואילו שמואל מבטיח, בשמו ובשם אלוהים, שנאמנותם כלפי העם לא תיפגע. מהי אם כן מטרתו של הנאום?

נראה שמצדו של שמואל, מטרת ההתכנסות בגלגל הייתה להבהיר מי אשם ומי נקי מאשמה: לזכות את עצמו ולהרשיע את העם. שמואל פירש את הדרישה למלך כעלבון אישי צורב, שהוא ביקש להתגבר עליו; גם אלוהים ראה זאת כהבעת אי אמון. זהו אפוא מקרה ייחודי, שבו השליט המודח מבקש מהעם להצהיר שהדחתו מהשלטון אינה מעידה על כישלון השליט, אלא על כישלון העם – והעם אכן מצהיר זאת.

בהקשר הרחב יותר, הפרק מבהיר ששאלת המלוכה אינה שאלה על טִבו של מנהיג כזה או אחר. שמואל היה מנהיג ישר ומסור; זו לא הייתה הבעיה. אך מעבר לכך, בסוף הפרק מתברר כי גם השאלה על צורת המשטר לא תקבע באמת את גורלו של העם. העם לא ייבחן בשליטיו אלא במעשיו: "אַךְ יְראוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם… וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ – גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ".

*

פורסם באתר 929

אם מינוי מלך לעם ישראל היה יוזמה של העם, המבטאת כפיות טובה וחוסר אמונה – מדוע אלוהים הסכים? אם התנגדותו של שמואל הייתה מוצדקת, מדוע אלוהים הורה לו: "שְׁמַע בְּקוֹלָם" (פס' ט)?

כדי להשיב על השאלה, עלינו לזכור שהפרק שלנו איננו דיווח עיתונאי, הנמסר בסמוך לאירועים. ספר שמואל מוליך אותנו מאחרון השופטים אל ראשוני המלכים, ומכאן אפשר להסיק שהוא נכתב בתקופת המלוכה עצמה. בעת כתיבתו, המלוכה כבר לא הייתה אפשרות אלא מצב נתון. נותר רק לשאול איך הגענו למצב הזה, והאם הוא טוב או רע.

לכן השאלה איננה "למה אלוהים הסכים" – שהרי בסופו של דבר מונה מלך, וזה סימן שאלוהים הסכים לכך. השאלה היא אחרת: למה מי שכתב את הפרק הזה, במבט לאחור, בחר לספר על הרגע המכונן של המלוכה באופן כל כך חמוץ ולא חגיגי? למה לא הציג את המלוכה כציווי אלוהי אלא כהסכמה מאולצת?

אם נעמיד כך את השאלה, נוכל לראות את הפרק הזה כביקורת נוקבת וחתרנית על שלטון מכהן. זו אינה ביקורת על מנהיג ספציפי אלא על צורת המשטר עצמה: המלך, באשר הוא מלך, גוזל את אדמותינו, לוקח את ילדינו ושולל את חרותנו. אז למה אלוהים עשה לנו את זה? התשובה של הפרק היא: אל תאשימו את אלוהים. כמו כל בחירה פוליטית גרועה, זה היה רעיון שלנו.

*

פורסם באתר 929

שמשון היה הכוכב הבא של ישראל. עוד בטרם נולד בישר איש האלוהים לאמו: "וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (יג, ה). השילוב של נזירות מבטן המעניקה לו סגולות רוחניות ייחודיות, עם כוח פיזי פנומנלי, אמור היה ליצור את הלוחם האידיאלי – בדיוק זה שבני ישראל כל כך זקוקים לו עכשיו.

אבל הגולם קם על יוצרו. שמשון הלך והסתבך באהבתו ובקנאתו, עד שבפרק טו מסופר כי לקח שלוש מאות שועלים, קשר את זנבותיהם בלפידים, שילח אותם לבעור בשדות הפלשתים והכה את הפלשתים "שׁוֹק עַל יָרֵךְ" (פס' ח) – וכל זאת בנקמה על כך שאשתו נלקחה ממנו וניתנה לאחר. בתגובה החליטו הפלשתים על כניסה צבאית ליהודה במטרה לאסור את שמשון.

אנשי יהודה מבינים שמי שהיה אמור לשמש פתרון הפך בעצמו לבעיה. "הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים", הם גוערים בשמשון, "וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ?!" (פס' יא). תשובתו של שמשון – "כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם" – מעידה שאינו מבין את המצב. הוא שקוע בחישובי נקמה אישיים: "עָשׂוּ לִי", "עָשִׂיתִי לָהֶם", ואינו שם לב להשלכות הרחבות וההרסניות של מעשיו.

בצר להם מבקשים אנשי יהודה לתפוס את שמשון ולהסגירו לפלשתים. שמשון אמנם לא אמר עדיין את המילה האחרונה, ואפילו במותו – כפי שיסופר בפרק הבא – ימית גם אחרים עמו. אך זהו רגע חשוב בתהליך השקיעה של שמשון: האיש שהיה אמור להושיע את ישראל מיד פלשתים, מוסגר כעת לפלשתים בידי ישראל.

זהו הלקח שאנשי יהודה למדו, וששמשון לא למד עד מותו: הכוח הוא אמצעי שליטה יעיל, לעתים הכרחי, אך בכוח עצמו קשה לשלוט. כשהוא חורג מגבולותיו הוא נעשה הרסני ומכלה. הוא עלול לפגוע גם במי ששלח את בעל הכוח, ולבסוף לחסל גם את בעל הכוח עצמו. ואכן, זה יהיה סופו של שמשון: "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים" (טז, ל).

*

פורסם באתר 929

בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב
אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב:
"מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא?
מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו?"

השורות הללו (פס' כח) יכולות היו להילקח משיר ליום הזיכרון: האם הבוכייה מביטה בחלון, מצפה לשמוע את גלגלי המכונית, את צעדיו בחדר המדרגות. הבן מאחר לשוב מן הצבא.

חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה,
אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ:
"הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל…
רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר…
שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים, רִקְמָה,
צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל".

החברות מנסות לעודד והאם עצמה מצטרפת אליהן (פס' כט-ל): הם בוודאי מחלקים את השלל ביניהם: בגדים צבעוניים ובדים רקומים, וגם "רַחַם רַחֲמָתַיִם" – גם את הנערות הצעירות שנלקחו בשבי. במוקדם או במאוחר תדע האם שבנה, הקצין המהולל, לעולם לא ישוב מן הקרב.

אבל התיאור הזה אינו לקוח מטקס זיכרון בצבא חצור, והוא אינו שירם של המובסים והכואבים. זהו שירם של המנצחים, בני ישראל, המקדיש כמה שורות לרגעי ההמתנה הנואשים הללו. ומיד אחר כך באה שורת הסיום: "כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה', וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (פס' לא).

התיאור הקרוב הזה של אם סיסרא עשוי להתפרש כביטוי של לעג, בוז ושמחה לאיד. האם הגאה משכנעת את עצמה שבנה לקח לו שבויה משדה הקרב, ואינה יודעת, למרבה האירוניה, כי המצביא הדגול נהרג באוהלה של אישה – "בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב, בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל" (פס' כז).

אבל אפשר לחלופין לראות כאן גם אמפתיה. אמנם: "כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה'" – סיסרא היה אויב, בן מוות. טוב שהובס, ויש לקוות שכך יקרה גם לאויבים האחרים. ובכל זאת – גם לאויב יש אימא, וגם היא ממתינה בחלון ובוכה. האויב נלחם עד מוות אך אינו אוהב את המוות. ההכרה בסבלו של הצד שני אינה תבוסתנות, אלא אנושיות.

*

פורסם באתר 929

תוכנית ההתנקשות של אהוד בן גרא בעגלון מלך מואב מעוררת אי נוחות מסוימת. אי הנוחות הזו נובעת ממקומה של הדתיוּת בתוכנית. דתיות מבוססת על כנות ולא על העמדת פנים; והיא אמורה להיות תכלית לעצמה, ולא אמצעי להשגת אינטרסים אחרים. לא כן בסיפורנו.

זה מתחיל בהקרבת קרבנות – אבל לא לאלוהים אלא למלך בשר ודם: "וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב" (ג, יז). המנחה היא אמנם רק הצגה, שתאפשר לאהוד להיכנס אל הארמון – אהוד אינו באמת סוגד לעגלון – אבל זוהי בדיוק הבעיה: היחס הדתי הופך כאן למשחק. אם אפשר בקלות כזו להקריב קרבנות שווא, רק כתכסיס צבאי, קשה אחר כך להתייחס לקרבנות אמיתיים לאלוהים במלוא הרצינות. משהו בכנות הדתית נפגם.

ההוכחה לכך שהכנות הדתית נפגמה מגיעה מיד: לאחר שאהוד מצליח ליצור מגע עם המלך, הוא מכריז שעליו לגלות למלך סוד, ולשם כך עליהם לשהות ביחידות. כאשר הוא לבדו עם עגלון, אומר אהוד: "דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ" (פס' כ), ולמשמע ההודעה הזו עגלון קם – ואז מתנפל עליו אהוד ודוקר אותו למוות. אהוד מנצל את יראת השמים של עגלון, כמו גם את משיכתו אל הסוד, כדי להתנקש בחייו.

עגלון היה רודן, ואהוד היה גיבור; ההתנקשות הייתה כנראה מוצדקת. ובכל זאת, בדרך המחוכמת שאהוד בחר לבצע את משימתו, משהו אבד: הזהירות והעדינות בכל הנוגע לאלוהים ולעבודת אלוהים, אם תרצו – יראת הקודש. קרבנות יש להקריב לאלוהים בלבד, לא למלכים; ואת ההכרזה על דבר אלוהים אין להפוך לכלי נשק מתעתע. דווקא בעולם של שקר ומלחמה, חובה לשמור על הדת כאי של קדושה, אמת וכנות.

*

פורסם באתר 929

האם הגרלה היא דרך צודקת לחלוקת קרקעות?

פרק יט מספר על סיומה של חלוקת הארץ לשבטים. קרקע היא משאב מוגבל; להקצאת קרקעות יש השלכות כלכליות, חברתיות ופוליטיות ארוכות טווח. מהם הקריטריונים הנכונים לחלוקה זו? בספר במדבר ציווה אלוהים: "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ, אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ" (כו, נד-נה). הקריטריון לגודל הנחלה הוא מספר הנפשות; אך למיקום הנחלה לא נקבעו כל קריטריונים, והוא נקבע באמצעות הטלת גורל.

ההנחה של המחקר הביקורתי היא שהסיפור על חלוקת הארץ באמצעות הגרלה אינו משקף מציאות היסטורית; הוא נכתב במציאות שבה כל שבט כבר ישב באזור מסוים, והוא מספק הסבר ומעניק פשר תיאולוגי ואידיאולוגי לחלוקת הקרקע בין השבטים.

איזה פשר מעניק סיפור ההגרלה לחלוקת הארץ? אפשר להשיב על כך שתי תשובות מנוגדות.

אחיזה של קבוצות מסוימות בקרקעות מסוימות היא בדרך כלל תוצאה של יחסי כוח, של מניפולציות כלכליות ומשפטיות, ולעתים קרובות גם של אלימות פיזית. ההכרה בכך עלולה לערער את עצם הלגיטימיות של האחיזה בקרקע. סיפור ההגרלה עשוי להשיב על הערעור הזה באופן הבא: אם נזכור שההגרלה נעשתה לפי המסופר במקדש, "לִפְנֵי ה', פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (יהושע יט, נא), הרי שההגרלה משקפת את רצון האל – ולפיכך התוצאות שלה מוצדקות בהכרח. לפי הסבר זה, עצם העובדה ששבט מסוים מחזיק בקרקע מסוימת מעידה שזהו רצון האל. הערעור על הסדר הכלכלי הקיים כמוהו כערעור על ההחלטה האלוהית.

אולם כשם שסיפור ההגרלה עשוי להצדיק את הסדר הקיים, הוא עשוי גם לשמש באופן הפוך. בעלי הקרקעות המשובחות, ובאופן כללי בעלי הרכוש והכוח, נוהגים לטעון שכל רכושם בא להם בזכות כישוריהם ועבודתם הקשה. העושר שלהם הוא בסך הכל גמול ראוי, המגיע להם בדין. כנגד זה אומר הסיפור המקראי שלפנינו, לפי ההסבר הזה: לא. אתה בסך הכל בר מזל. נולדת להורים הנכונים, למגדר הנכון, לשבט הנכון. שפר עליך גורלך.

ולסיום שתי שאלות למחשבה: כמה מאתנו היו מוכנים להשתתף מחר בהגרלה שתחלק מחדש את הקרקעות בין כל אזרחי המדינה? וכמה מאתנו מאמינים שחלוקת הקרקעות הנוכחית היא תוצאה של מנגנון חלוקה צודק, או לפחות צודק יותר מהגרלה שרירותית?

*

פורסם באתר 929