הו אריאל

הסיפור המתחיל בפרשת השבוע שעבר, "בלק", וממשיך בפרשה הנוכחית, "פינחס", עוסק בקשר המסובך שבין דת, מין וקנאות. בני ישראל, המתקדמים במסעם אל הארץ המובטחת, עובדים את "בעל פעור" – האל הכנעני ששמו בעל, בשבתו במקום בשם פעור. בנימין זומר מסביר בספרו על תפיסות הגוף האלוהי, שבדתות המזרח הקדום יכול היה אל אחד לפצל את אישיותו ולהתגשם בכמה מקומות שונים במקביל, ו"בעל פעור" הוא דוגמה לכך.

משה קורא למנהיגים להרוג את החוטאים, ואז מתרחש האירוע הבא, לתדהמת כולם: "איש מבני ישראל בא, וַיַּקְרֵב אל אֶחָיו את המדיינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בוכים פתח אוהל מועד" (במדבר כה, ו). לא ברור מה אופייה המדויק של אותה קרבה, אך הפרשנים זיהו כאן קונוטציה מינית מובהקת. בשלב זה גם איננו יודעים במי בדיוק מדובר: רק בהמשך יתברר כי אין מדובר בפשוטי העם אלא באחד ממנהיגי ישראל ובבתו של אחד ממנהיגי מדיין.

במהלך האירועים המהיר הכתוב אינו מתעכב על הפרטים האלה. אפשר שהסיבה לכך היא שהגבר והאישה הללו מוצגים תחילה בעיניו של פינחס, נכדו של אהרון. כדרכם של קנאים פינחס אינו רואה אינדיבידואלים אלא נציגים: לא את כזבי בת צור וזמרי בן סלוא אלא את "המדיינית" ואת "איש ישראל". אל מול חוסר האונים של המנהיגים הוותיקים, משה ואהרון, פינחס הצעיר נוטל בידו רומח והורג את הישראלי והמדיינית.

בנקודה הזו מתחילה פרשת "פינחס". אלוהים משמיע באוזני משה דברי שבח על המעשה: "פינחס… השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמוֹר: הנני נותן לו את בריתי שלום, והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קינא לאלוהיו, ויכפר על בני ישראל" (שם, יא–יג). במאמרו "זיווגו של האל והולדת הקנאות הדתית" מסביר ישראל קנוהל: "פינחס הוא המוציא לפועל של הקנאה האלוהית – 'בקנאו את קנאתי בתוכם' – ובכך הוא 'מציל' את ה' מלכלות את ישראל בזעם קנאתו". כשכר על המעשה מבטיח אלוהים לפינחס חיי שלווה ומעניק לו ולצאצאיו תפקיד מרכזי בעבודת המקדש.

להמשיך לקרוא ←

פרשת השבוע קרויה על שם מלך נוכרי – בלק מלך מואב – אולם הגיבור המובהק שלה הוא נביא נוכרי: בלעם בן בעור. זוהי פרשה חריגה כל כך בנוף הספרותי של התורה עד שבתלמוד הבבלי הקפידו חכמים לציין שמשה כתב גם את "ספרו", כלומר את התורה, וגם את סיפורו של בלעם – ולא הניחו כמובן מאליו שכותבה של התורה הוא בהכרח כותבה של פרשה זו. היא שובצה אמנם בדיוק במקום המתאים, ערב כניסתם של בני ישראל לארץ, אבל בני ישראל אינם דמויות בסיפור אלא רק נושא השיחה של הדמויות, ואילו משה אינו נזכר בו כלל.

גיבור הפרשה, בלעם, מעורר את הרושם של אורח מסיפור אחר – ומתברר שהוא באמת כזה. בתל דיר-עלא, בעברה המזרחי של בקעת הירדן, נמצאה כתובת שזמנה קרוב כנראה לזמן המשוער של כתיבת סיפורי בלעם שבתורה. שפת הכתובת קרובה יחסית לעברית אולם החוקרים חלוקים ביניהם בשאלה באיזו שפה בדיוק היא כתובה ולאיזה עם יש לשייך אותה. מה שברור הוא שהכתובת עוסקת בקורותיו של אותו הנביא, בלעם בן בעור, ואפשר ללמוד ממנה שהוא היה כנראה דמות מוכרת של נביא באזור ומשום כך נבחר לככב בפרשה שלנו.

מה עושה נביא זר באמצע התורה? לכאורה – מועמד בניסיון, בא לידי ביזיון ולבסוף לומד שיעור ביראת אלוהים ובאהבת ישראל. אבל העניין קצת יותר מורכב. הסיפור מתחיל כשבלק מלך מואב, הנחרד לקראת העימות עם ישראל, מזמין את בלעם לקלל את ישראל, שהרי סגולותיו של בלעם כאדם שמילותיו משפיעות על המציאות ידועות: "ועתה לכה נא, אָרָה (כלומר: קַלֵּל) לי את העם הזה, כי עצום הוא ממני, אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ – כי ידעתי: את אשר תברך – מבורך, ואשר תָּאוֹר – יואר" (במדבר כב, ו).

בלעם, ייאמר לזכותו, מסתייג מיד מהמשימה הזו. לתנ"ך יש חשבון ארוך עם נביאים מגויסים, שאינם מחויבים להביא את דבר אלוהים כהווייתו אלא מבקשים לרצות את השלטון. בלעם הוא המתנגד הראשון לכך, ומתברר שלנביאים באשר הם, ולא רק בישראל, יש אתיקה מקצועית הדורשת מהם להגביל את מחויבותם הפוליטית. בלעם מבקש להיוועץ באלוהים, ואלוהים אכן מתנגד להצעתו של בלק ומורה לו: "לא תלך עמהם, לא תָאוֹר את העם, כי ברוך הוא" (שם, יב).

בלק מתעקש ומציע לבלעם "כי כבד אכבדך מאוד, וכל אשר תאמר אלי – אעשה" (שם, יז), ובלעם מבין שהכוונה היא לדבר השני, מלבד מחויבות לשלטון, העלול לחבל באתיקה הנבואית: כסף. "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב – לא אוכל לעבור את פי ה' אלוהי לעשות קטנה או גדולה" (שם, יח), משיב בלעם, אך באותו הלילה מתיר לו אלוהים להצטרף אל שליחיו של בלק ובלבד שמחויבותו העליונה תהיה עדיין לאלוהים ולא לבלק – ובלעם יוצא לדרכו.

אלא שבנקודה הזו העלילה משתבשת וחוקרי מקרא סבורים כי הקטע הבא – סיפור האתון – שובץ כאן על ידי העורכים ואינו חלק מן הרצף הסיפורי המקורי. ואכן מתרחש כאן דבר בלתי צפוי: אלוהים לפתע כועס על הליכתו של בלעם אל בלק, אף שלכאורה אישר זאת רגע לפני כן, ובלעם עצמו פתאום אינו מוצג כנביא נאמן לאלוהיו אלא כאדם עקשן ואף מגוחך.

להמשיך לקרוא ←

מדוע לא נכנס משה לארץ ישראל? פעמים רבות התורה אינה משיבה לשאלות באמצעות טיעונים אלא באמצעות סיפורים. הסיפור המופיע בפרשת "חוקת" מתאר את משה ואהרון מתמודדים עם סצנת תלונות טיפוסית שהיו רבות כמוה: העם הנודד במדבר והצמא למים נקהל על מנהיגיו, ואלה פונים אל אוהל מועד, מקום שכינתו של אלוהים. אלוהים אכן נגלה אליהם ומורה למשה ליטול את המטה, לדבר אל הסלע לעיני העם ולהשקות אותם מן המים העתידים לזרום מן הסלע.

משה מבצע את הוראתו של אלוהים אך כנראה חורג ממנה מעט: הוא נוטל את המטה כפי שנצטווה, מקהיל את בני ישראל יחד עם אהרון ונוזף בהם על התנהגותם. אז הוא מכה בסלע במטהו ומים רבים אכן יוצאים מן הסלע. אולם אלוהים אינו שבע רצון והוא גוזר את דינם של המנהיגים: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ, יב), והמספר מסכם: "הֵמָּה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', וייקדש בם" (שם, יג).

פרשני כל הדורות תהו על הפער שבין חומרת החטא לחומרת העונש. למעשה לא ברור מהו בכלל החטא: האם אלה דברי הגערה בעם שמשה אמר מיוזמתו ובלי שנתבקש, או ההכאה בסלע במקום להסתפק בדיבורים, והועלו גם אפשרויות נוספות. התהייה מתגברת לנוכח סיפור דומה מאוד המופיע בפרשת "בשלח" שבספר שמות: גם שם מתלוננים בני ישראל על העדר מים, וגם שם שולח אלוהים את משה בחזרה אל העם והמטה בידו, וגם שם מכה משה בסלע במטהו ומוציא ממנו מים. אלא שבספר שמות אלוהים אינו מוצא כל פסול במעשיו של משה; אדרבה, שם נאמר שהוא ציווה אותו במפורש: "והכית בצור ויצאו ממנו מים" (שמות יז, ו). ואילו בפרשתנו הוא משית על משה, בגין אותו מעשה עצמו, עונש יוצא דופן בחומרתו.

הסיפור שבפרשה שלנו קורא למקום הארוע "מי מריבה", והסיפור הדומה שבספר שמות – "מסה ומריבה". לא רחוק לשער ששני הסיפורים הם גרסאות שונות של מסורת קדומה אחת, ומתברר שהן אינן הגרסאות היחידות. בדבריו של משה לשבטי ישראל בפרשת "וזאת הברכה" שבסוף התורה, הוא אומר לבני שבטו הלויים: "תומיך ואוריך לאיש חסידך, אשר ניסיתו במסה, תריבהו על מי מריבה. האומר לאביו ולאמו 'לא ראיתיו', ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו" (דברים לג, ח–ט).

להמשיך לקרוא ←

פרשת קורח היא הסיפור המכונן של האופוזיציה בעם ישראל. עד כה לא חסרו תלונות על מנהיגותם של משה ואהרן, ומתוך כך – במפורש או במשתמע – על מנהיגותו של אלוהים. אולם כעת עולות טענות לא רק בדבר המדיניות שנוקטת ההנהגה אלא בדבר הלגיטימיות של ההנהגה עצמה.

כמו במקרים רבים בתורה, קריאה מדוקדקת מגלה שאין מדובר כאן בסיפור אחד אלא בשני סיפורים שנשזרו יחד במעשה עריכה. גיבורי הסיפור האחד הם קורח ועדתו ואילו הסיפור האחר עוסק בדתן ואבירם ובתומכיהם. הסיפורים דומים במבנה שלהם, בזירת ההתרחשות, בסוג הטענות ובאופן הטיפול בהן, ומשום כך כנראה שולבו יחד. הפרדתם לשני חוטים סיפוריים, כפי שהיו לפי המשוער בשלב הקודם, מאפשרת להתחקות אחר העלילה של כל סיפור והסוגיות שהוא עוסק בהן.

קורח מציב קושייה תיאולוגית נגד רעיון הכהונה, המתגלם בדמותו של אהרון. "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" (במדבר טז, ג). קדושה כרוכה תמיד בהבדלה: הקודש מוגדר אל מול החול. תפיסת הקדושה של קורח מבדילה בין ישראל לעמים אך מבקשת למחוק את ההבדלים הפנים-ישראליים. הואיל ואלוהים שוכן בתוך העדה כולה, טוען קורח, לא ניתן להצדיק את התנשאותם של פרט אחד או משפחה אחת מבני העדה מעל כל השאר.

דתן ואבירם, לעומת זאת, אינם מתעניינים בפולחן. אי ההכרה שלהם בשלטונו של משה מתבטאת בסירובם להתייצב לקריאתו, והם מכריזים: "לא נעלה! המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר? אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו, ותתן לנו נחלת שדה וכרם, העיני האנשים ההם תנקר? לא נעלה!" (שם, יב–יד). הקריאה הנחרצת "לא נעלה" פותחת וחותמת את הצהרתם. לטענתם, לא זו בלבד שמשה הוציאם מ"ארץ זבת חלב ודבש" – והכוונה דווקא למצרים – אלא שנטל לעצמו שררה עליהם, וכל זאת תמורת הבטחות סרק שאין בכוחו לקיים.

בשני הסיפורים נוקט משה בפעולה דו-שלבית במטרה לאשר מחדש את סמכותו. השלב השני דומה בשני הסיפורים: משה נעזר בהתערבות אלוהית כדי להודיע ולהזכיר לציבור כולו שהוא או אהרון אינם פועלים מכוח עצמם אלא הם נציגיו המוסמכים של אלוהים. לכאורה אין טענת לגיטימיות גדולה מזו, ובכל זאת, שני הסיפורים מקדימים לשלב זה טענה נוספת.

להמשיך לקרוא ←

המילה "סליחה", בהטיותיה השונות, מופיעה 50 פעמים בכל התנ"ך והיא מיוחסת תמיד לאלוהים. שתיים מהופעותיה מצויות בפרשת השבוע, "שלח לך", ואחת מהן מיוחדת במינה: זוהי ההיקרות היחידה של הפועל "סלח" בזמן עבר. בכל יתר הכתובים יש בקשות סליחה ויש הבטחות סליחה, יש גם איומים ותלונות על העדר סליחה, אך בשום מקום, מלבד סיפור המרגלים שבפרשת השבוע, אין דיווח על התרחשותה של סליחה. חטאים יש בשפע אבל סליחה יש רק אחת.

הסיפור מתחיל במשימת מודיעין פשוטה: קבוצת אנשים נשלחת על ידי משה לסיור בארץ במטרה לאסוף נתונים חקלאיים, דמוגרפיים וצבאיים. בשובם פורצת מהומה. הדיווח מעורר בקרב העם חשש כבד כי לא יהיה בכוחו לנצח את ילידי הארץ ולכבוש אותה. תחושת הקטנות של כמה מן המרגלים לנוכח ממדי הדמויות שפגשו בהן, הופכת בעיניהם למציאות אובייקטיבית, שבוודאי גם הענקים עצמם חשו בה: "ושם ראינו את הנפילים, בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג, לג).

נאומי העידוד של כָּלֵב אינם מועילים ואפשר שהם אף מחמירים את המצב; באותו לילה בוכים בני ישראל ומבקשים לשוב מצרימה. אלוהים אינו יכול לשאת זאת והוא פונה למשה ואומר: "עד אנה ינאצוני העם הזה, ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו?! אכנו בדבר ואורישנו, ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו!" (שם יד, יא–יב).

הכרזתו של אלוהים באוזני משה על כוונתו להשמיד את העם, ולמעשה להחליף את העם במשה בלבד, היא רגע מבחן עבור הנביא. התיאולוג המקראי יוחנן מופס עמד על כך שלנביא יש תפקיד כפול: להביא את דבר אלוהים לעם אך גם לייצג את העם בפני אלוהים. אלוהים יכול היה להשמיד את העם באין מפריע; לא מן הנמנע שהודיע למשה על תוכניתו רק כדי שימנע ממנו לממש אותה, ומשה יודע בדיוק כיצד לעשות זאת.

משה מבקש "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך" (שם, יט), אך קודם לכן הוא מציג שני נימוקים לבקשתו. הנימוק האחד נוגע למוניטין האלוהי: השמדת העם על ידי אלוהים תתפרש בקרב המצרים והכנענים כמעשה של חולשה, הנובע "מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם, וישחטם במדבר" (שם, טז). באופן פרדוקסלי משה מזהיר את אלוהים מפני חילול השם.

להמשיך לקרוא ←

באחד משיריה שואלת לאה גולדברג: "איכה תוכל ציפור יחידה לשאת את כל השמים?". שאלה דומה מפנה משה כלפי אלוהים בפרשת השבוע, "בהעלותך": "למה הרעת לעבדך, ולמה לא מצאתי חן בעיניך, לשום את משא כל העם הזה עלי? האנוכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילידתיהו, כי תאמר אלי 'שאהו בחיקך', כאשר ישא הָאוֹמֵן את היונק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו"? (במדבר יא, יב).

משה אינו רואה את תפקידו כהישג אלא כעונש. משא ההורות כבד עליו, הרי לא הוא ילד את העם, ואין להטיל עליו את כל חובות הטיפול בו. יש בכך רמז עבה לאלוהים: אתה יצרת את העם הזה, לא אני. קח אותם ממני.

פרק יא בספר במדבר הוא מעשה עורך, ששזר שני סיפורים עצמאיים לכדי סיפור אחד. משום כך קשה לעקוב אחר העלילה והגיונה הפנימי כאשר קוראים את הפרשה כפי שהיא לפנינו. פרימת החוטים שנשזרו יחד, ובידודו של כל סיפור בפני עצמו, מאפשרים לקרוא אותם בצורתם השלמה והקוהרנטית, ולראות כיצד מתוארת בכל אחד מהם מערכת היחסים המורכבת בין אלוהים, משה ובני ישראל.

הסיפור האחד עוסק בתלונתם של בני ישראל – עוד אחת בשרשרת התלונות האינסופית – על העדר האוכל במדבר, לעומת השפע שכביכול זכו לו במצרים. סיפור זה ממשיך ומתאר כיצד סיפק אלוהים לעם כמות עצומה של בשר, ואז לפתע הכה בהם מכה קשה וקטלנית, שעל שמה נקרא המקום "קברות התאווה". אך מבין השורות מבצבץ סיפור אחר, שאינו עוסק בבשר אלא ברוח, ואינו פותח בתלונת העם אלא בתלונת משה. בסיפור האחר הזה אבקש להתמקד.

בעייתו של משה היא לכאורה פוליטית. הוא מתקשה להתמודד לבדו עם בני ישראל, שכבר אינם משפחה מורחבת אלא עם רב ועצום. זה איננו הסיפור היחיד בתורה המוקדש לבעיה הזו. היא עולה גם בפרשת "יתרו" (שמות יח) ובפרשת "דברים" (דברים א), ובשתיהן נמצא פתרון המניח את הדעת: הרחבת המנגנון השלטוני מאדם אחד לשכבה רחבה של שרים ושופטים, שיסייעו בידי משה בהנהגת העם.

אך בפרשת השבוע הנוכחית, "בהעלותך", אלוהים מציע פתרון אחר לגמרי. הוא מורה למשה לאסוף שבעים מזקני ישראל ולהוציאם אל אוהל מועד. אוהל מועד משמש להיוועדות – מקום מפגש בין אלוהים ואדם. אולם אופיו ומיקומו שנויים במחלוקת בין חלקים שונים של התורה עצמה. רוב האזכורים של אוהל מועד בתורה שייכים למסורת הכוהנית, שזיהתה אותו עם המשכן – המקדש הנודד המצוי בלב המחנה, שבו אלוהים שוכן ומקריבים לו קרבנות. אך לפי המסורת הנבואית, המשתקפת בסיפורנו ובכתובים נוספים, אוהל מועד אינו מקדש אלא מקום התנבאות חופשי, המצוי "מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה… והיה כל מבקש ה' יֵצֵא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה" (שמות לג, ז).

להמשיך לקרוא ←

כבן לשבט לוי הרהרתי לא פעם באופיו של מעמד הביניים הריטואלי של הלויים. מצד אחד הם זוכים לעלות לתורה בבית הכנסת לפני אחיהם משאר שבטי ישראל, בעליית "שני" מיד לאחר הכוהנים. מצד שני, אותם כוהנים – המיוחסים למשפחת האצולה של שבט לוי עצמו – אינם רק עולים לתורה ראשונים; על הלויים מוטל ליצוק מים על ידיהם של הכוהנים לפני שאלה עולים לדוכן ברוב הדר, נושאים את כפיהם ומברכים את הציבור. האם יש ללויים מעלה בפני עצמם או שהם חוסים בצלם של הכוהנים?

נראה שבעיה זו מעסיקה את הלויים לפחות מאז ימי קורח. הוא טען נגד מעמדו הפולחני של אהרון הכהן ודרש שוויון בפני אלוהים. אולם משה, אף הוא משבט לוי, הזכיר לו שמי שנהנה מהפריבילגיות של המשרתים בקודש, אל לו להתלונן על מי שנהנה מעט יותר מאותן פריבילגיות: "המעט מכם כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, לעבוד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני העדה לשרתם, ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי איתך – וביקשתם גם כהונה?!" (במדבר טז, ט–י).

פרשת "קורח" תיקרא רק בעוד כמה שבועות אך הבעיות הללו מתחילות בפרשת השבוע שלנו, "במדבר". הפרשה עוסקת בין היתר במעמדם של הלויים, ואולי יש בה כדי להסביר מדוע דווקא אדם משבט לוי הוא שייאבק בהמשך בבני שבטו הכוהנים. בתחילת הפרשה מצווה אלוהים את משה ואהרן לערוך מפקד אוכלוסין לקראת היציאה למסע מסיני לכנען: "שְׂאוּ את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם" (שם א, ב). ואולם בני לוי אינם נספרים עם שאר השבטים: "אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תישא בתוך בני ישראל" (שם, מט).

בהמשך נספרים הלויים במנותק מהמפקד הכללי במטרה להמיר אותם עם קבוצה פריבילגית אחרת – הבכורות. מלכתחילה היו אמורים הבכורות לשרת בקודש: "כי לי כל בכור, ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל" (שם ג, יג). הבכורות שייכים לאלוהים משום שניצלו מהמכה שהנחית על הבכורות במצרים, אלא שאלוהים העדיף לקחת לעצמו את הלויים במקומם. לכן נדרש משה לספור את שתי הקבוצות הללו, ואת הבכורות העודפים על הלויים – לפדות בכסף. כך הופקעו הבכורות מן הזיקה לקודש והלויים הוקדשו תחתיהם.

חריגותם של הלויים משתקפת גם בסדרי המסע. במבנה המרחבי של מחנה בני ישראל מאורגנים כל השבטים בארבעת הצדדים שמסביב למשכן, שלושה שבטים בכל צד לפי סדר קבוע. לוי הוא השבט השלושה-עשר (שכן אפרים ומנשה, בניו של יוסף, נחשבים כשני שבטים נפרדים), והוא אינו נמצא באף אחד מהצדדים. הלויים הם המעגל הראשון – ליתר דיוק המרובע הראשון – המקיף את המשכן עצמו: "המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והם ישרתוהו, וסביב למשכן יחנו" (שם א, נ).

להמשיך לקרוא ←