הו אריאל

מה היה חטאו של שלמה? לכאורה זה ברור: "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת" (פס' א). אולם הבעיה אינה בנישואים אלא בתוצאתם: "נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהָיו" (פס' ד). הפרק אמנם מפריז במספרן של הנשים, אולם עיקר עניינו בעבודה הזרה שהביאו עמן.

הרעיון שנישואים עם נשים נוכריות פסולים כשלעצמם, לא בשל השפעתן התרבותית אלא בשל התבוללות והתערבבות בין העמים, מופיע בתקופה מאוחרת יותר, בספר עזרא: "לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי, כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת" (ט, א-ב). עזרא מדבר לראשונה על "זרע הקודש" המתערבב "בעמי הארצות" כבעיה חמורה.

ספר מלכים, בניגוד לעזרא, אינו מייחס קדושה לזרע ישראל כשלעצמו, אלא לדתם ולתרבותם של בני ישראל, שבמרכזן נאמנות לאלוהים. השמירה על הייחוד הדתי והתרבותי – ולא ההתבדלות הגנטית – היא הסיבה לאיסור על נישואים לנשים נוכריות. כישלונו של שלמה אינו בנישואיו אלא בכך ש"נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל… וְצִוָּה אֵלָיו עַל הַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (פס' ט-י).

*

פורסם באתר 929

השאלה איך לקרוא את פרק ו אינה רק שאלה של תוכן אלא שאלה של מנגינה. אפשר לקרוא את הפרק כדיווח מקצועי של אדריכלים, המפרט מידות וחומרי בנייה. אפשר לחלופין לקרוא אותו כשיר אהבה מלא התפעלות. דמיינו אדם שנכנס כעת לביתו החדש והוא עומד ומשתאה: הנה כאן חדר האמבטיה, והווילון הצבעוני, ובחדר הילדים המיטה פונה אל החלון, והמראה הבוהקת בדלת ארון הבגדים. מחבר הפרק שלפנינו מאוהב במקדש ומבקש שלא להחמיץ פרט אחד מפרטיו.

הנה למשל בית אחד משיר האהבה הזה (פס' כג-כח), המתאר את הכרובים – דמויות פורשות כנפיים, ככל הנראה אנושיות, המוצבות בדביר על ארון ברית ה':

וַיַּעַשׂ בַּדְּבִיר שְׁנֵי כְרוּבִים עֲצֵי שָׁמֶן
עֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתו
וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הָאֶחָת
וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִית
עֶשֶׂר אַמּוֹת מִקְצוֹת כְּנָפָיו וְעַד קְצוֹת כְּנָפָיו
וְעֶשֶׂר בָּאַמָּה הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי
מִדָּה אַחַת וְקֶצֶב אֶחָד לִשְׁנֵי הַכְּרֻבִים
קוֹמַת הַכְּרוּב הָאֶחָד עֶשֶׂר בָּאַמָּה
וְכֵן הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי
וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי
וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים
וַתִּגַּע כְּנַף הָאֶחָד בַּקִּיר
וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי
וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת
נֹגְעֹת כָּנָף אֶל כָּנָף
וַיְצַף אֶת הַכְּרוּבִים זָהָב.

שני הכרובים זהים: "מִדָּה אַחַת וְקֶצֶב אֶחָד לִשְׁנֵי הַכְּרֻבִים", ואף על פי כן הכתוב מפרט את מידותיו של זה ואת מידותיו של זה. הוא אף מחשב עבורנו את מוטת הכנפיים של כל אחד מהם: "עֶשֶׂר אַמּוֹת מִקְצוֹת כְּנָפָיו וְעַד קְצוֹת כְּנָפָיו", אף שכבר הודיע לנו את אורכה של כל כנף בנפרד.

לאחר עשייתם הם ניתנים "בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי" – ואז נפרשות כנפיהם. הם עומדים זה לצד זה (בניגוד לכרובי המשכן לפי שמות כה, כ: "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו"), ויחד ממלאים את כל רוחב החלל – כל אחד מהם נוגע בכנפו האחת בקיר הסמוך אליו. ברגע השיא של השיר הם נוגעים זה בזה: "וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת / נֹגְעֹת כָּנָף אֶל כָּנָף". ושורת הסיום, המתארת את הציפוי המוזהב של כרובי העץ, כמו מצפה ומכסה גם את השיר: "וַיְצַף אֶת הַכְּרוּבִים זָהָב".

*

פורסם באתר 929

מפתה לחשוב על תולדות המלוכה הישראלית, או לפחות זו של יהודה ובית דוד, כשושלת קדושה וטהורה שבה איש אינו תובע את השלטון, והכתר עובר מאב לבנו בטבעיות ובשמחה ובחסדי שמים. לא כך מתאר ספר מלכים את תקופת המלוכה, והפרק הראשון הוא דוגמה עגומה למה שעוד נכון לנו.

הפרק נפתח בתיאור זקנתו של דוד, המבהיר שהמלך הקשיש כבר אינו מעורב בנעשה סביבו. אדוניה בן חגית, שאחרי מות אבשלום נחשב ליורש העצר הרשמי, יודע זאת היטב. הוא מגייס לשורותיו קואליציה מרשימה: יואב בן-צוריה, שר הצבא הוותיק והמנוסה של אביו, ואביתר הכהן, שזכה לחסותו של דוד לאחר שכל בני משפחתו ועירו נרצחו על ידי שאול באשמתו של דוד. אדוניה פועל מהר וזוכה בתמיכתם של שאר בני המלך.

אל מול המשולש הפוליטי-צבאי-דתי של אדוניה-יואב-אביתר מתארגן כינוס חרום של המשולש המקביל, הכולל את אלה שנותרו בחוץ: הנסיך שלמה, גיבור המלחמה בניהו בן יהוידע והכהן צדוק בן אחיטוב.

כנגד האקטיביות של אדוניה בולטת הפאסיביות של שלמה, שאינו ממנה עצמו אלא מוכרז כמלך על ידי אביו. אולם זוהי סצנה מבוימת: השחקנית הראשית בה היא בת-שבע, אמו של שלמה, והבמאי הוא נתן הנביא. שניהם מזכירים למלך הזקן דוד את השבועה שנשבע לדבריהם לבת-שבע – אולם עד כה לא קראנו עליה דבר – ולפיה שלמה בנה ישב על כסאו. המהלך מצליח ואדוניה נאלץ להיכנע ולסגת; בהמשך ינסה שוב לכבוש את המלוכה וישלם על כך בחייו. גם תומכיו ישלמו על ההימור הכושל: יואב ייהרג על ידי בניהו ואביתר יודח מן הכהונה.

אין רגע דל בדרמה הפוליטית הזו וספק אם יש בה רגע של תום. אם יש רגע כזה, זהו הרגע שבו מחליט נתן הנביא להסתכן ולתמוך בהמלכתו של שלמה, בנה של בת-שבע. נתן הנביא היה זה שהוכיח את דוד על חטאו, ואפשר שכעת רצה לעשות חסד עם כבשת הרש באמצעות המלכת בנה.

מלבד זה ייתכן שנתן הסתייג מאדוניה דווקא משום שיואב בן צרויה תמך בו. עוד בימי דוד נחשב יואב לאדם קשה, איש נקמות, שבין היתר היה שותף לפשע הנורא של דוד, כשמילא את פקודתו והפקיר את אוריה למותו. חילופי השלטון הם הזדמנות נאותה להשאיר את יואב מאחור. אם פרשנות זו נכונה, הרי שבתוך סבך האינטרסים הממלא את הפרק, נותר נתן הנביא איש של עקרונות.

*

האיור של מיכל בן חמו והטקסט שלי התפרסמו באתר 929

תלמוד ישראלי: מסכת עצמאות, הפיסקה השביעית
דב אלבוים (עורך ויוצר). הוצאת בינ"ה והוצאת בית — ידיעות ספרים, 94 עמודים, 128 שקלים

מגילת העצמאות היא הדבר הקרוב ביותר לטקסט קנוני שנוצר בישראל. ההוראה לתלות אותה, לצד ההמנון הלאומי, בכל כיתה במערכת החינוך הממלכתית, מלמדת על הניסיון להקנות לה מעמד של כתבי היסוד של התרבות, שראוי לקרוא ולהגות בהם ולדעת אותם בעל פה. אולם פוסטר על הקיר אינו מספיק כדי להפוך טקסט לקנוני. ההמנון הלאומי מושר בטקסים ומלותיו ידועות, גם אם לא תמיד נקראות ומובנות. הוא קצר וקולע, והאפקט הרגשי שלו חשוב לא פחות מקריאתו המדויקת. המגילה, לעומת זאת, ראויה לא רק להתבוננות ויזואלית או להקראה חגיגית, אלא בעיקר לקריאה ופירוש.

לאחרונה החלו אנשי מרכז ההגות והיצירה של בינ"ה ("בית יוצר לנשמת האומה" — רשת מוסדות חינוך יהודיים־חילוניים), בהובלת דב אלבוים, בפרויקט מרשים של קריאה מחודשת במגילת העצמאות. הטקסט הדחוס של המגילה מתפרש כאן לאט, שורה אחרי שורה, לעתים מלה אחרי מלה. כמו במדרשי חז"ל, המגילה ניצבת במרכז ומסביבה צצים ועולים עיונים מסוגים שונים — לשוניים, היסטוריים, תרבותיים, פילוסופיים, פוליטיים ואמנותיים. בצדק מכונה הפרויקט הפרשני הזה "תלמוד ישראלי: מסכת עצמאות".

הכרך שלפנינו — זה עדיין לא ספר אלא חוברת גדולה, צבעונית ומהודרת — הוא השלב הראשון בפרויקט. היא מוקדשת דווקא לפיסקה השביעית של המגילה: "שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ־ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל־ישרים במולדת עמם". קריאה רצופה ומהירה של המגילה יכולה היתה לדלג על הפיסקה הזאת, אך מגוון הכותבים של "תלמוד ישראלי" עושים עמה חסד, ומקדישים לה עשרות עמודים.

הנה, למשל, ביחס לביטוי "שארית הפליטה": הטקסט המרכזי של "תלמוד ישראלי", הכתוב בסגנון קצר ודרשני, עומד על ההקשרים המקראיים של הביטוי ועל משמעותם. במאמרים העיוניים מתאר מוקי צור את האוכלוסייה הספציפית שכונתה כך: תושבי מחנות העקורים בתום השואה, שהיו בעלי אוריינטציה ציונית מובהקת. ואילו חגית לבסקי מוסיפה ומלמדת כי הביטוי טומן בחובו דו־משמעות מכוונת: מהפיסקה הזאת עולה ההשקפה הבן־גוריונית שלפיה לא רק ניצולי השואה הם בבחינת "שארית הפליטה", אלא כל העם היהודי לאחר השואה. בהמשך מתברר כי ביטוי זה היה שגור על פיהם של ברדיצ'בסקי, ביאליק וברנר הרבה לפני השואה, והדברים מקבלים ממד נוסף.

חלק זה מסתיים בתביעה מוסרית פנימית: ברוח הטיעון המקראי "כי גרים הייתם בארץ מצרים", טוען אלבוים כי "מדינת ישראל היא מדינת פליטים בהגדרתה", וכשם שפיסקה זו שימשה כצידוק להקמת המדינה, כך עליה לשמש כיום כקריאה "לאהוב את הגר גם כשזה לא מתאים לנו בכלל".

להמשיך לקרוא ←

ביום שני הקרוב אשתתף בע"ה בסדר ט"ו בשבט, שהוא פרי שיתוף פעולה של כמה מוסדות, ששניים מתוכם הם התיכון לאמנויות, שאני מלמד בו, ובו ייערך הסדר; ומכון תמורה ליהדות חילונית. בין היתר יהיו שם מעגלי לימוד ודיון בהנחייתם של מורי מחשבת ישראל, וגם אני בתוכם; וגם – עוד יותר משמח – בהנחיית תלמידותינו ותלמידינו משכבה י"ב במגמת מחשבת ישראל של התיכון לאמנויות.

מבחינתי, שיתוף הפעולה הזה הוא הצהרה אידיאולוגית, תרבותית ופוליטית על המקום שבו בית הספר בכלל, ומגמת מחשבת ישראל בפרט, מבקשים להתייצב בעת הזאת. זוהי הצהרה בפני עצמנו, בפני תלמידינו ובפני עירנו וארצנו.

התוכן של הצהרה זו הוא נקיטת עמדה פוזיטיבית, שהיא אמנם פלורליסטית במהותה, במובן זה שהיא כוללת הרבה גוונים ודרכים אפשריות, וגם במובן זה שהיא פלורליסטית כלפי עמדות אחרות, שהן פחות פלורליסטיות במהותן; אך היא איננה עמדה של 'נציג בפני התלמידים את כל האפשרויות באופן שווה והם יבחרו כטוב בעיניהם'. הם כמובן יבחרו כטוב בעיניהם, ואנו מחנכים אותם לחשיבה עצמאית וביקורתית; אך לא כל האפשרויות שוות בערכן. אנחנו (לא כל מורי בית הספר יסכימו לכך כמובן; הדברים הם על דעתי בלבד) מעודדים אותם לבחור בזהות יהודית, שאיננה נייטרלית והומניסטית בלבד מצד אחד, ואיננה אורתודוקסית ובדלנית מצד אחר (ואין בדברים האלה כדי לטעון שהומניזם הוא נייטרלי או שאורתודוקסיות היא בדלנות). זוהי יהדות שמעוצבת על ידי בני אדם ולמען בני אדם, מתוך ראיית עצמנו כבנים ובנות למסורת מפוארת שהיא הבסיס לזהותנו ושטמונה בה תרומה אדירה לחיינו. נכון, ישנה גם פרשנות מעוותת של המסורת הזו שמובילה לאלימות ולקנאות, וכבר חז"ל דרשו את הפסוק "וזאת התורה אשר שם משה" כך: "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה". דווקא משום כך עלינו לקחת אחריות על היהדות, להתייצב באופן ברור ולהשמיע את הקול שבעינינו הוא הטוב והישר. אני מאמין שזהו גם הטוב והישר בעיני ה'.

להמשיך לקרוא ←