הו אריאל

פרשת "פקודי" היא הפרשה האחרונה בספר "שמות". זוהי עובדה מקרית; פרשת השבוע אינה יחידה ספרותית אלא מוסכמה ליטורגית. החלוקה לפרשות נועדה לבאי בית הכנסת ולא לפרשנים, והלימוד המבוסס על סדר הפרשות עשוי להיות פעילות אינטלקטואלית אך הוא בראש ובראשונה טקס המסמל השתייכות תרבותית.

גם החלוקה לחומשים אינה מהותית. החומשים אינם "ספרים" במובן המקובל אלא כל אחד מהם הוא רק "חומש", דהיינו חמישית מן היצירה השלמה – לא במובן המתמטי, כי החומשים אינם שווים באורכם, אלא במובן המהותי: אין מדובר בחמש יצירות שנאספו יחד אלא ביצירה אחת שחולקה לחמישה חלקים מסיבות טכניות הקשורות באורך המגילות. התורה חולקה לחמישה חלקים מאותה סיבה שהספרים שמואל, מלכים ודברי הימים חולקו כל אחד לשני חלקים – מפאת אורך היצירה וקוצר היריעה.

שמות החומשים והפרשות משקפים את האופי הטכני של החלוקה: גם שם הפרשה "פְּקוּדֵי" וגם שם החומש "שְׁמוֹת" אינם מילים עצמאיות אלא צורות נסמך ללא סומך. מי יקרא מאמר שכותרתו "הפקודים של" ומי ירכוש ספר שנקרא "השמות של"? אלה הן מילים אקראיות שנבחרו מן הפסוק הראשון של החומש או הפרשה ואינן מלמדות דבר על התוכן של היחידות הללו.

ובכל זאת יש ממד סמלי בסיומו של חומש; בבתי הכנסת האשכנזיים מכריזים על כך "חזק חזק ונתחזק". בממד הפרשני, קטיעת הפרשות והחומשים נעשתה כאמור בשל צרכים מעשיים חיצוניים ולא מטעמים מהותיים הנובעים מהיצירה עצמה. אף על פי כן החלוקה עצמה אינה שרירותית לחלוטין והיא עשויה לסמן את סופו של עניין או את סופה של תקופה.

חומש "בראשית" עמד בסימן סיפורי ראשית האנושות וראשית האומה והוא הסתיים עם ירידתם של האבות מצרימה. זו הייתה נקודת הפתיחה של חומש "שמות". חומש "שמות" תיאר אפוא את כל תקופת שהותם של בני ישראל במצרים אולם לא רק אותה. בשלוש הפרשות הראשונות נפרש סיפור השעבוד וההשתחררות ממנו. בפרשת "בשלח" יצא העם ממצרים ביד רמה והחל במסעו אל עבר הארץ המובטחת. בפרשת "יתרו" נעצר העם למרגלות ההר, וחמש הפרשות שמכאן ועד פרשת "כי תשא" הוקדשו ברובן המוחלט למתן תורה: נסיבות נתינתה, תוכנה ומהותה.

קו החלוקה בין "בראשית" ל"שמות" היה גיאוגרפי ובין-דורי: הוא סימן את המעבר מארץ כנען לארץ מצרים ומדור האבות לדור הבנים שהתרבו במאוד מאוד ונעשו לעם. אך בסיומו של חומש "שמות" עם ישראל אינו מגיע ליעד חדש: הוא נותר סמוך להר סיני לאורך כל החומש הבא, "ויקרא", ורק באמצע חומש "במדבר" הוא סוף סוף יוצא משם: "ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש נעלה הענן מעל משכן העדות, ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני" (י, יא-יב).

לכאורה אין אפוא נקודת ציון גיאוגרפית או היסטורית המבחינה בין "שמות" לבין "ויקרא": מסע הגלות של בני ישראל שהתחיל בפתחו של החומש אינו מסתיים עם סופו של החומש. אולם עיון בסופה של פרשת השבוע, "פקודי", מגלה שישנו בכל זאת מסע אחד שהגיע אל סופו: אחד מגיבורי הסיפור, שהוא אולי הדמות הראשית של היצירה כולה, מצא את ביתו לאחר תקופה של נדודים.

להמשיך לקרוא ←

מה בין המשכן לעגל? מדוע בניית בית לאלוהים וריהוטו בכלי זהב מוצג כתכלית נעלה, ואילו ייצוגו של אלוהים בדמות בעל חיים מוזהב נחשב לחטא חמור? ומתי בדיוק ארע חטא העגל – לפני הציווי על המשכן, אחריו ואולי במהלכו?

זהו סדר העלילה בכתובים כפי שהם לפנינו: לאחר שמיעת עשרת הדיברות, החוקים והמשפטים, התחייבו בני ישראל לקיימם ובאו בברית עם אלוהים (פרשות "יתרו" ו"משפטים"). משה עלה להר, הצטווה על הקמת המשכן והכנת כלי הקודש ובגדי הכהונה, וכן על מחצית השקל ושמירת השבת, ולבסוף קיבל שני לוחות אבן שאלוהים כתב עליהם את מצוותיו (פרשות "תרומה", "תצווה" ותחילת "כי תשא"). אלא שבינתיים חטאו בני ישראל חטא חמור בעובדם את העגל, ולכן שבר משה את הלוחות, פייס את אלוהים, נצטווה על חוקים נוספים, דומים לקודמיהם, ואז הוזמן לעלות שוב אל ההר כדי לקבל לוחות חלופיים (המשך "כי תשא").

שאלת היחס בין המשכן לעגל העסיקה כבר את חז"ל ולאחר מכן את פרשני ימי הביניים והעת החדשה. ניתוח בהיר ומעמיק של הסוגייה מצוי בספרו של אפרים חמיאל "לדעת תורה". הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, ספרד, המאה ה-13) ואחרים דבקו בסדר האירועים שבכתובים: הציווי על הקמת המשכן קדם לחטא העגל וביצוע מלאכת המשכן בא אחריו. זו אינה רק קביעה כרונולוגית אלא גם תיאולוגית: שכינתו של אלוהים במקדש וקיום פולחן קבוע בו הם לפי גישה זו המוקד של הדת הישראלית.

כנגדם, רש"י (ר' שלמה יצחקי, צרפת, המאה ה-11) ואחרים סברו שחטא העגל קדם לציווי על המשכן. הנוקטים בעמדה זו יודעים שהיא מנוגדת לסדר הכרונולוגי של הכתובים אך הם מתרצים את הסתירה באמצעות הכלל הפרשני המדרשי "אין מוקדם ומאוחר בתורה".

גם לעמדה זו השלכות תיאולוגיות מרחיקות לכת: לשיטתם של פרשנים אלה אלוהים לא תכנן לכתחילה לצוות על הקמת משכן, אולם חטא העגל הוכיח כי בני ישראל אינם בשלים לדת ללא מקדש והם זקוקים למוסד שיתווך בינם לבין אלוהים. הציווי על המשכן משקף לדעתם את הכרתו של אלוהים בצורך של בני ישראל במקום פיזי שבאמצעותו יוכלו לעבוד אותו ולחוש את נוכחותו כך שלא יזדקקו לאמצעי תיווך פסולים. לפי גישה זו, אילו היו בני ישראל בדרגה הרוחנית הראויה המשכן לא היה בא לעולם.

להמשיך לקרוא ←

רבים מאמינים באלוהים אך מעטים יודעים אותו. הרמב"ם, בפרק החמישי בהקדמתו למסכת אבות, קבע שידיעת אלוהים היא התכלית הראויה לחיים האנושיים: "עליו לשים לנגד עיניו מטרה אחת והיא להשיג את אלוהים יתגדל ויתקדש כפי יכולת האדם, כלומר, לדעת אותו" (בתרגום מיכאל שורץ).

במסורת המקראית וכן בהגותו של הרמב"ם נחשב משה רבנו לאדם שהגשים את התכלית הזו: הוא זכה לידיעת אלוהים בדרגה הגבוהה ביותר האפשרית לאדם. פרשת השבוע, "כי תשא", מתארת את רגע השיא בחיים שהם בעצמם שיא: הרגע שבו ביקש משה, אדון הנביאים, לדעת את אלוהים.

הרקע לרגע הזה הוא הודעה דרמטית שמודיע אלוהים למשה ושבעקבותיה מתעורר ביניהם ויכוח. יוחנן מופס, החוקר שהפליא לתאר את האישיות האלוהית במקרא, הסביר כי הוויכוח נסב על השאלה מי יוביל את בני ישראל מן המדבר אל הארץ המובטחת: אלוהים מורה למשה להודיע לעם כי יהיה זה מלאך בלבד, אך משה מסרב ודורש שיהיה זה אלוהים בכבודו ובעצמו.

"אתם עם קשה עורף", מנמק אלוהים את עמדתו, "רגע אחד אעלה בקרבך – וכיליתיך" (שמות לג, ה). אלוהים מכיר היטב את אופיו של העם כמו גם את אופיו שלו. השילוב של העיקשות וכפיות הטובה של העם יחד עם כעסו ההרסני של אלוהים עלול להוביל להשמדתם. מוטב לשני הצדדים כי לא אלוהים ילך עם בני ישראל אלא מלאך, שהוא מעין שליח שמימי או התגלמות חלקית בלבד של האל.

בתגובה, משה מעתיק את הוויכוח מהמישור הלאומי אל היחסים האישיים. "ראה", הוא אומר לאלוהים, "אתה אומר אלי: העל את העם הזה, ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, ואתה אמרת: ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיניי!" (שם, יב). משה מציג את שליחת המלאך כעלבון אישי: אלוהים שלח אותו, את משה, להעלות את העם לארץ, ומעולם לא הזכיר שיתלווה אליו מלאך. העם אולי קשה עורף, אך משה מצא חן בעיני אלוהים. מינוי המלאך אינו עולה בקנה אחד עם הצהרותיו של אלוהים בדבר יחסיו המיוחדים עם משה.

להמשיך לקרוא ←

היום בשיעור מחשבת ישראל ראינו איך הנושא שאנחנו לומדים השנה, "מעגלי שייכות", קשור בקשר הדוק לפוליטיקה היום – היום ממש, כמה שעות לפני השיעור. ניתחנו את הסטטוסים של השר בנט וחברת הכנסת שפיר ואת האופן שבו כל אחד מהם מתאר את נקודת הראשית של הקולקטיב היהודי ובהתאם לכך את תפיסת הציונות שלו. בשיעורים הקודמים למדנו כיצד טקסטים שונים מתארים את התהוות עם ישראל בדרכים שונות: למשל התפיסה של העם כמשפחה, שהיא מרכזית בספר בראשית ותחילת שמות, ולעומת זאת הרמב"ם בהלכות עבודה זרה שתיאר את אברהם כפילוסוף ביקורתי ואת העם היהודי כקבוצת בני אדם המחזיקים בידיעה של אמיתות מטפיזיות מסוימות ומנחילים אותם מדור לדור. בנט ושפיר מצטרפים לז'אנר מכובד של תיאורי ראשית, העושים שימוש במיתוסים המכוננים ובעובדות היסוד של התרבות היהודית כדי לנסח את תפיסת היהדות העכשווית שלהם.

במונחים של ספר הלימוד "מעגלי שייכות" דיברנו על כך ששפיר מתנגדת להתמקדות של בנט ב"מעגל המקום" ומעדיפה את "מעגל הערכים ואורחות החיים". העדפה זו מנוסחת באופן סמלי בבחירתה בהר סיני על פני ירושלים: ירושלים היא בירה פוליטית, מיושבת, אקטואלית, ואילו הר סיני הוא מקום לא מקום: מקומו אינו ידוע ואיש אינו עולה אליו לרגל או מבקש להתיישב בו. בשפה של מחשבת ישראל אפשר לומר שהמונח "הר סיני" אינו מציין מקום אלא אירוע. בהתאם לזה, גם לגבי "הארץ המובטחת" שפיר מדגישה כי היא "אינה רק מקום, אלא בראש ובראשונה – אידיאל".

להמשיך לקרוא ←

מהי קדושה? אפשר להגדיר אותה כהכרה בדברים מסוימים כייחודיים, נעלים ושונים מכל יתר הדברים. במקרא, כפי שמסביר מורי ברוך שורץ בספרו "תורת הקדושה", הדבר הקדוש "מובדל, מופרש ומוקצה לייעוד מסוים", ועל פי רוב בזיקה לאלוהים: הוא חשוב לאלוהים, קשור אליו או שייך לו.

בפרשת השבוע הקודמת, "תרומה", ציווה אלוהים על משה לבנות לו מקום קדוש. בפרשת השבוע הנוכחית, "תצווה", מורה אלוהים למנות אנשים קדושים שישרתוהו במקום הקדוש: אהרן ובניו, שיהיו לכוהנים במשכן. פרשת "תצווה" היא פרק מכונן בתולדות הכהונה הישראלית ויש בה עיסוק בשאלה מהי מהותה של הכהונה או מהו תפקידם של אנשים קדושים.

לפני שאלוהים מפרט באוזני משה את תהליך מינוי הכוהנים הוא מתאר את הבגדים שעליהם ללבוש: "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת… ועשו את בגדי אהרון לקדשו לכהנו לי" (שמות כח, ב-ג). גם הבגדים נחשבים קדושים, אך לא משום שהכוהנים לובשים אותם אלא להפך: לבישתם היא תנאי להתקדשותם של הכוהנים.

חוקר המקרא מנחם הרן, שמאמרו על הפולחן במשכן הוא הרקע לטור זה, עמד על כך שבגדי הכהונה משקפים את ההבחנות ההיררכיות המאפיינות את המשכן. ההבחנה המרחבית היא בין החצר לבין המשכן, ובתוך המשכן – בין "הקודש" החיצוני לבין "קודש הקודשים" הפנימי. ההבחנה המעמדית היא בין הכוהנים לשאר ישראל, ובתוך הכהונה – בין הכהן הגדול, שבימי ייסוד המשכן היה אהרן, לכוהנים הזוטרים, שבימים ההם היו בניו. גם בתחום הלבוש נבדלים הכוהנים מהעם והכהן הגדול נבדל מן הכוהנים הזוטרים. הכהן הגדול מופקד על הפעולות הנעשות בתוך המשכן: תאורת הבית, הגשת הלחם והריח הטוב, באמצעות המנורה, השולחן ומזבח הקטורת. כאשר הוא עוסק במלאכות הללו הוא לובש את הבגדים המיוחדים רק לו: האפוד, החושן, הציץ והמעיל.

אלה אינם סתם בדים המכסים את הגוף וגם אין הם רק מדים חגיגיים: בגדי הכהונה הם אמצעים פולחניים המשמשים לתכליות קונקרטיות, ובלבישתם משפיע הכהן על המציאות. בשעה שהכהן הגדול מספק כביכול את צרכיו של האל השוכן במקדש באמצעות מעשיו, הוא מייצג את העם בפני האל באמצעות לבושו.

להמשיך לקרוא ←

מזה אלפיים שנה כמעט היהדות היא דת ללא מקדש. אולם הדת הישראלית הקדומה, כמו יתר הדתות הקדומות וכמו חלק מהדתות גם כיום, כללה עבודה מקדשית אינטנסיבית ומסועפת. כשם שפרשיות הבריאה מתארות את נקודת הראשית של העולם, את מקורו ואת תכליתו, כך פרשיות המשכן שבתורה מספרות מתי, איך ולשם מה הוקם המקדש הראשון.

אין הכוונה לבית המקדש המפואר שנבנה בירושלים בימי שלמה ועמד על תלו מן המאה העשירית ועד המאה השישית לפני הספירה – עליו יסופר רק בספר מלכים. מה שמתואר בתורה הוא המקדש הנייד שהוקם במדבר בימי משה, אי אז בשחר ההיסטוריה של העם – זה המכונה "משכן" או "אוהל מועד", שהמקדש שבארץ ישראל נתפס כחיקוי ושחזור שלו.

ישעיהו ליבוביץ העיר שלבריאת העולם הקדישה התורה שלושים ואחד פסוקים בלבד, ואילו "למשכן שהוא צריף בעל עשרים עמודים עומדים לאורכו ושמונה עמודים עומדים לרוחבו… לזה התורה מקדישה בין שלוש מאות לארבע מאות פסוקים". ומדוע? "משום שעולם ומלואו הוא אירלוונטי לגבי מעמד האדם לפני אלוהים; ואילו המשכן – זה הביטוי לעבודת אלוהים!" (שיחות על אמונה ופילוסופיה, עם אביעזר רביצקי).

קשה להסכים עם הטענה הראשונה; העובדה שהתורה בכל זאת מתארת את תהליך התהוות העולם מצביעה על הרלוונטיות הדתית של העניין. אולם ליבוביץ בוודאי צדק בחלק השני של דבריו: לפחות לפי פרשת השבוע, "תרומה", המשכן הוא הביטוי המרכזי של עבודת האלוהים. פרשה זו היא הראשונה ברצף טקסטואלי ארוך העוסק בהקמת המשכן: מלבד חריגה קצרה (בחלק מפרשת "כי תשא") יימשך הרצף הזה עד סוף חומש "שמות" ואף מעבר לו אל תוך חומש "ויקרא".

להמשיך לקרוא ←