עד כה לא כתבתי דבר על האירועים מכיוון שבניגוד לרבים וטובים אינני אוחז בפתרון הקסם שיפתור את כל בעיות המזרח התיכון לו רק יאומץ מיד על ידי הממשלה. גם בדברים להלן לא יוצע פתרון כזה.
בימים של שגרה אני לא מזדהה עם מחנה הימין ולא עם מחנה השמאל, אלא מסתייג משניהם לסירוגין. בימי מלחמה נהוג לומר שהעם נוטה ימינה, אין אופוזיציה וקואליציה, וכל העם שפה אחת ודברים אחדים. אבל אני מוצא את עצמי מוטרד ומדוכדך במקביל משני דברים, אחד "ימני" ואחד "שמאלני".
הבעיה ה"ימנית" שלי היא שאני מתקשה מאוד לראות באופק פתרון מדיני מוסכם ומניח את הדעת. אני חושב שרבים מהשמאלנים מעדיפים לייפות את המציאות ולא לראות לנגד עיניהם את הסכנה הממשית שנשקפת לשלומנו מצד העולם הערבי על שלוחותיו השונות באזורנו ובאזורים הרחוקים יותר. לכן אני חושש שהמאבקים האלימים האלה יוסיפו להיות מנת חלקנו בעתיד הנראה לעין, וזה בוודאי דבר מטריד ומדכדך.
הבעיה ה"שמאלנית" שלי היא ההכרה שהתחזקה בי לאחרונה, והיא שהערכים ההומניסטיים שאני מחזיק בהם – והם חלק מרכזי מההשקפה המוסרית והדתית שלי – אינם חלק מרכזי מעולמם של ישראלים רבים, ובכלל זה גם פוליטיקאים ופובליציסטים מהימין. לשמחתי לא מצאתי דובר רשמי המתייחס בחיוב לרצח המחריד של הנער הערבי, אם כי טוקבקים עולצים היו גם היו. ועם זאת, רבים מאנשי הימין, דתיים וחילוניים, מתייחסים בשוויון נפש גמור, או לחילופין בסיפוק, להרג הרב בצד הפלסטיני. דבריהם פעמים רבות גובלים בהסתה ולעתים עוברים את הגבול הזה.
אני לא מתכחש לעובדה שבאופן כללי, ובכל יום נתון, ערבים הורגים ערבים הרבה יותר משיהודים הורגים ערבים. להתנהלות הפנימית של העולם הערבי יש כמובן השלכות על הדרך שבה ישראל צריכה לנהל את הסכסוך מצדה. אבל גם הימין – זה שלכאורה, לפחות בגרסה מסוימת שלו, מתנגד לקולקטיביזם ורואה את הפרט וחירותו לנגד עיניו – צריך להכיר בערך החיים של כל יחיד, גם אם החברה של אותו יחיד אינה מייחסת לחייו את הערך הראוי.
כל ההצדקות בעולם לא יהפכו את חייו של תושב עזה לטובים מאלה של תושב ישראל. כל החרדות של ההורים שיורדים עם ילדיהם למקלטים, ואני כמובן בכלל זה, לא מבטלות את החרדות של ההורים שאין להם מקלטים להסתתר בהם. מצבנו טוב לאין שיעור ממצבם, וגם אם ניתן להאשים אותם בכך – לפחות באופן חלקי – ברור שילדיהם אינם אשמים בדבר. לא ייגרע דבר מכבודנו הלאומי אם נכיר בסבל הזה ונחוש כלפיו גם חמלה.
החמלה הזו היא רגש מוסרי הנובע מהאמונה בקדושת החיים של כל יחיד. אפשר לתרגם אותה באופן "ימני" ולהתנגד בשמה לשיתוף פעולה עם משטרים דיקטטוריים – כלומר להתנגד ל"תהליך השלום", ואפשר לתרגם אותה באופן "שמאלני", כביכול טריוויאלי יותר, ולתמוך באותו תהליך עצמו. גם בהקשר של המבצע הנוכחי אפשר להגיע למסקנות שונות ומנוגדות; יש כאן דילמות קשות שצריך להכריע בהן אבל אסור להתכחש להן.
אבל הבעיה היא לא בהשלכות הפוליטיות והצבאיות אלא קודם כל בביטול החמלה עצמה. יש כאן בני אדם, שלצערנו נאבקים מאבק מר ואלים. בני אדם הם דבר יקר ערך, כתכלית בפני עצמם, כצלם אלוהים. בעיני, התפקיד של הפוליטיקאים, הפובליציסטים, האינטלקטואלים והמחנכים בימים אלה – וכמעט כל אדם שייך לאחת הקטגוריות האלה בהקשר כלשהו ובמידה כלשהי – הוא להזכיר שוב ושוב כמה יקר ערכם של בני האדם באשר הם.
ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.
(נכתב בעיצומו של מבצע "צוק איתן", שפרץ בסמוך לרציחתם של הנערים גיל-עד שער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל ז"ל בידי ערבים, ורציחתו של הנער מוחמד אבו-ח'דיר ז"ל בידי יהודים, תמוז תשע"ד)
