הגבעונים הם שקרנים. השקר שלהם מקצועי ומושקע. הוא מבוסס על היכרות עם התרבות הישראלית, שבזכותה הם יודעים שיזכו בהגנה רק אם יכחישו את זהותם האמתית. לגבעונים אין גאווה לאומית, ומכל מקום הם מוכנים לוותר עליה כדי לשרוד. הם מוכנים גם לבגוד בבני הברית הטבעיים שלהם, שכניהם הכנענים, כאשר הם מזהים סכנה ממשית לחייהם.
יהושע מפקפק בסיפור על הדרך הרחוקה שעשו הגבעונים כדי לכרות עמו ברית, אולם החקירה שהוא עורך קצרה ושטחית מדי והגבעונים מצליחים לפוגג את החשד. בני ישראל מסכימים לכרות ברית, "וְאֶת פִּי ה' לֹא שָׁאָלוּ" (פס' יד).
קשה לשמור על שקר כזה לאורך זמן, אך מתברר שאין בכך צורך. בחוזים הבינלאומיים במזרח הקדום מקובל היה להזכיר את האלים של שני הצדדים כעדים, המבטיחים בעצם נוכחותם המאיימת שהברית לא תופר (לדוגמה מקראית ראו בראשית לא, נג). אף על פי שהברית נכרתה ללא הסכמת אלוהים, היא זכתה להגנה דתית: "אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם" (פס' יט).
אולם נדמה שהנימוק הדתי-משפטי אינו הסיבה היחידה להחלטה שלא לפגוע בגבעונים. יהושע מונע מההמון הנזעם להתנפל עליהם: "וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא הֲרָגוּם" (פס' כו), ונראה שהסיבה לכך היא שהווידוי שלהם נגע ללבו: "כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ לָתֵת לָכֶם אֶת כָּל הָאָרֶץ וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. וְעַתָּה הִנְנוּ בְיָדֶךָ, כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עֲשֵׂה" (פס' כד-כה). כשמישהו משקר לך מפני שהוא מפחד ממך, התגובה הראויה אינה זעם אלא חמלה.
יש הטוענים שפוליטיקה בינלאומית מבוססת, או צריכה להיות מבוססת, על אינטרסים בלבד. אך במציאות, וגם בסיפור שלפנינו, מעורבות בה שאלות של אמת ושל נאמנות, דת ומשפט, ערכים ורגשות.
*
