הו אריאל

בעקבות הצלחת הפוסט "מבוא למבואות", שאף זכה למבוא משל עצמו, אסקור הבוקר מבוא נוסף. עלי להודות שהמבוא הזה פיתה אותי להמשיך ולקרוא את הפרקים הראשונים של הספר, אך בסופו של דבר גם הוא לא עמד בפני שלל הנימוקים הרציונאליים ששטחתי כאן בפוסט הקודם, והספר נזנח אחר כבוד לטובת מבואות חדשים.

הספר שלפנינו היום הוא "מקומראן למהפכה התנאית: היבטים בתפיסת הטומאה" מאת ורד נעם. נעם היא פרופסור לתלמוד באוניברסיטת תל-אביב והמבוא שכתבה לספרה מרתק ומחכים, שכן היא פורשֹת בו (פורשת בשי"ן, כמו שפורשים מפה ולא כמו שפורסים עוגה) חזון מחקרי רחב שהיא רואה עצמה שותפה להגשמתו. את הנחת היסוד הבסיסית שלה היא מצטטת מחוקר דגול בן הדור הקודם, אפרים אלימלך אורבך, וכדי לא למנוע טוב מבעליו אצטט אותו גם עבורכם:

ניתן לומר ללא הפרזה, שלא היה גורם, כוח, או מאורע, שהטביע את חותמו על תולדות העם היהודי, שעיצב את חייו והקנה להם פרצוף וצביון, כמו ההלכה. לפיכך אין תופעה המשקפת נאמנה ממנה את חיי האומה.

בקיצור, הלכה – כמו שלמדנו פעם, כשבשבת היה נוסע רק רכב הביטחון ולרש"י הייתה רוח הקודש – זו יהדות, ויהדות זו הלכה. הואיל ויהודים אנו, ולהבין את מהות יהדותנו אנו מבקשים, הרי שעלינו לחקור את ההלכה: מקורותיה, תולדותיה, התהוותה ומהותה.

להמשיך לקרוא ←

ספרי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה. מה יעשו? יקראו את המבוא. בשנים האחרונות שמתי לב שאני קורא הרבה מבואות של ספרים ומעט מאוד ספרים שלמים. יש לכך כמה סיבות. הסיבה הראשונה היא האלוה יתעלה שהוא עילת העילות והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

הסיבה השנייה היא כאמור ריבוי הספרים ומיעוט הזמן. מה יעשה היהודי כאשר הוא נמצא בעמוד 34 בספר חדש על הסיפור התיאופני במקרא כשלפתע צונח לידיו ספר ישן על הפילוסופיה של מרטין בובר? יעבור לספר הבא.

הסיבה השלישית היא סדר העדיפויות בבניית הידע, או השאלה הנצחית: מה עדיף – לדעת הרבה על מעט או מעט על הרבה. באוניברסיטה, ככל שאתה מתקדם אתה יודע יותר ויותר על פחות ופחות, ובסופו של דבר אתה מומחה בעל שם עולמי לשלוש שורות בתרגום השבעים. זה לפחות הדימוי הרווח של הידע האקדמי; הוא לא מדויק אם כי יש בו מן האמת. לעומת זאת לקורא העברי המשכיל, וכן למורה, נחוץ ידע פחות עמוק על מגוון רחב יותר של נושאים. ובמילים אחרות, אתה שואל את עצמך: האם לקרוא עכשיו 400 עמודים על השפעתו של ויטגנשטיין המאוחר על הרב סולובייצ'יק המוקדם, ש-300 עמודים מתוכם מוקדשים לסקירת המחקר הקודם בנושא והפרכתו, או לחילופין לקרוא 40 עמודים על יהדות אשכנז בימי הביניים, 40 על משה רבנו בספרות בית שני, 40 על תודעתו העצמית של הלל צייטלין וכן 40 עמודים על עוד שבעה נושאים נוספים. לא מופרך להעדיף את האפשרות השנייה.

הסיבה הרביעית היא שמבוא לספר הוא טקסט תמציתי ורב ערך שמלמד אותך רבות, זאת כמובן בתנאי שהוא כתוב היטב. המבוא מעניק לך ידע כללי עדכני על הנושא שהספר עוסק בו; סקירה קצרה של מצב המחקר, תולדותיו, יתרונותיו וחסרונותיו; שאלת המחקר שהספר מתמקד בה והטענה המרכזית שתעלה מתוצאות המחקר; וגם הדרך המתודולוגית שהמחבר נוקט בה – שיטת המחקר והאופן שהוא מוליך בו את הקורא מפרק לפרק עד להשלמת הטיעון. ממבוא טוב לומדים גם ידע כללי, גם ידע אקדמי "מקצועי" (כלומר: מי  נגד מי ולמה בעולם המחקר הנוכחי) וגם מתודות ללימוד ולחשיבה.

קריאת מבואות רבים יוצרת בראשך מעין קטלוג לשעת הצורך. הקטלוג הזה ממפה הן את הידע עצמו והן את המחקר. כך, כאשר אתה זקוק באמת להעמקה בנושא מסוים אתה יודע איפה לחפש אותו. וחוץ מזה, אתה יכול להפגין ידע מחקרי במקומות שדורשים זאת: אתה יודע את טענתו המרכזית של פלוני ואת נקודת המחלוקת שלו עם אלמוני אף על פי שלא קראת את ספריהם מעולם אלא רק את המבוא לספרו של פלמוני. אתה יכול להבין על מה מדברים בסמינר מחקרי ולהשתלב בשיחות ויש לזה חשיבות בהקשרים מסוימים.

להמשיך לקרוא ←

שר החינוך מאיר שטרית, עם פרישתו מהליכוד והקמת קדימה, מרץ 2006:

"התנתקנו מכל האידיאולוגיות למיניהן. זה הייחוד של קדימה. יושבים כאן חברי מפלגת העבודה לשעבר, חברי הליכוד לשעבר, וחברים שלא היו במפלגות אחרות קודם לכן. כבר אין לנו קיטבגים עם מורשת של זאב ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון על הגב. אנחנו מסתכלים רק לעתיד", כך אמר אמש (יום א') השר מאיר שטרית בכנס של מפלגה קדימה בקריות.

חבר הכנסת מאיר שטרית, מפלגת קדימה, ינואר 2010:

ח"כ מאיר שטרית מקדימה, שבאיחור החליטה להטיל משמעת קואליציונית נגד יוזמת החקירה בכנסת, אמר: "אני כאן כדי למחות כמוכם נגד האיוולת והמעשה הבלתי דמוקרטי הזה. אני רוצה להזכיר לחבריי בליכוד לשעבר שבטח ז'בוטינסקי מתהפך בקברו כשהוא רואה אותם תומכים במהלך כל כך עקום. הוא היה נגד שלטון שנקרא עריצות הרוב."

א.

לאחרונה התרחש (וכבר קצת שכך) פולמוס במרחב התקשורתי "שזכה לכינוי" השיח הציבורי, סביב המכתב "שזכה לכינוי" מכתב הרבנים. על מנת לנהוג כבית הלל שהיו שונים דבריהם ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שהקדימו דברי בית שמאי לדבריהם, אביא תחילה את נוסח המכתב:

במענה לשאלת רבים הננו משיבים שאסור מהתורה למכור בית או שדה בארץ ישראל לנכרי. כדברי הרמב"ם: "…שנאמר 'וְלֹא תְחָנֵּם' (דברים ז ב). – לא תיתן להם חניה בקרקע שאם לא יהיה להן קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא…" (הלכות ע"ז; י,ד). והזהירה עליו התורה כמה וכמה פעמים שהוא גורם רעות ומחטיא את הרבים בנישואי תערובת שנאמר: "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי" (דברים ז ד). שזה חילול קודש השם (רמב"ם א"ב יב ו) ומחטיא את הרבים באיסורים אחרים כמו שהזהירה תורה: "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי" (שמות כג לג). ועוון המכירה והמשלשל ממנו, הכל תלוי בצוואר המוכרים, רחמנא ליצלן.

ועוד רעה על רעה, שהמוכר או המשכיר להם דירה באזור שגרים בו יהודים גורם נזק גדול לשכניו, ומתקיים בהם: "וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ" (במדבר לג נה). באשר דרך חייהם שונה מן היהודים, ומהם יש שצוררים לנו ויורדים לחיינו עד כדי סכנת נפשות כמו שהתפרסם כמה וכמה פעמים. ואפילו בחו"ל אסרו למכור להם בתוך שכונת היהודים מטעם זה, ומכל שכן בארץ ישראל כמבואר בשולחן ערוך (יו"ד קנא) שזה איסור גם בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום.

ומן המפורסמות הוא שבעקבות מכירה או השכרת דירה אחת יורד מחיר כל דירות השכנים אפילו כשהקונים והשוכרים נחמדים בתחילה. וזה המוכר והמשכיר הראשון גורם לשכניו הפסד גדול ועוונו גדול מנשוא. ומי התיר לו? וגורם לאחרים למכור רכושם אחריו, לברוח מהמקום. וגם המוכרים אחריו לנכרים, גם הם מגדילים עוון חמור זה שתלוי בצוואר כולם.

ואם הנכרי הזה אַלָּם ומציק לשכניו, כבר התבאר בשולחן ערוך שכל מי שמוכר לו חייב נידוי!! עד שיסלק הנזק אפילו בדמים מרובים. (יו"ד שלד מג). ובימינו אין אנו מנדין, כידוע, באשר חומרת הנידוי גדולה. אמנם חובה על שכניו ומכריו של המוכר והמשכיר הזה להתרות בו ולהזהירו, בתחילה ביחיד ואחר כך רשות בידם לפרסמו ברבים. להתרחק ממנו, למנוע מסחר איתו, לא להעלותו לתורה וכד' עד שיחזור בו מהיזק רבים זה. והשומע לנו ישכון בטח. אמן כן יהי רצון.

להמשיך לקרוא ←

הקדמת אריאל: בימים אלה אני קורא בספרו של פרופ' משה אידל "קבלה וארוס", שתורגם לאחרונה לעברית על-ידי שרגא בר-און בהוצאת שוקן. סמוך לתחילתו נתקלתי בפסקה שעוררה את תשומת לבי. שלחתי אותה לידידי המלומד הלל מנספילד, שחשבתי שיהיה מעניין לדעת מה יחשוב על הדברים. צדקתי: דעתו אכן מעניינת, ועל כן ביקשתי את רשותו להביאה בפניכם. להלן דברי אידל ומיד אחריהם מכתבו של הלל.

להלן אני יוצא מהנחה שהתנ"ך וספרות חז"ל לא פיתחו סוגי שיח שחותרים לחשיבה שיטתית או אנליטית. המִגבשים הספרותיים הללו כוונו יותר כלפי חיי המעשה, דהיינו כדי להורות דרך חיים מסוימת, ליצור מרחב קהילתי זהה של דרכי חשיבה והבנה משותפות. הם התעניינו פחות בפיתוח תאולוגיה שיטתית או בפסיכולוגיה מתוחכמת. משום כך, הניסיון לחלץ מכתבים אלו השקפת עולם על נושאים מופשטים עשוי להיות משימה חשובה, אך קשה ביותר. שני השלבים הראשונים שעיצבו את היהדות הרבנית עסקו לרוב בחיי המעשה יותר מאשר בעקרונות מופשטים. (משה אידל, קבלה וארוס, עמ' 23)

קודם כל, ברור שאין שום קוטביות בין המושגים "מעשה" ו"שיטתיות". יש שיטתיות במעשים, שיטתיות לא מעשית, מעשים לא שיטתיים ומחשבה שהיא לא מעשית ולא שיטתית.

להמשיך לקרוא ←