מוצאי שבת בדירה ברחביה. בימים כתיקונם, מוצאי שבת הוא זמן שבו הנפש משתוקקת והגוף עירני ואתה בדרך כלל מוצא את עצמך עושה משהו מעניין. הערב, דווקא הוצאתי את השבת בנחת ובשלווה, תוך כדי קריאת סיפור מעשה של ר' נחמן, והשתרעתי על הספה בסלון. לא הרבה זמן אחרי כן קריאות "העם דורש צדק חברתי" החלו להישמע מכיוון רחוב עזה, והפריעו לי להתרכז.
נזכרתי בארוחת ערב עם דודי, שותף שלי בדירה, לא מזמן. היה זה בשבוע של מחאת קוטג' חריפה, ודודי הוציא מהמקרר גביע קוטג' תנובה חדש, ופתח אותו באלגנטיות הרגילה שלו. הזדעקתי – "דודי, לא שמעת שחל איסור אכילה ואיסור הנאה על קוטג'?!" דודי מרח את הקוטג' על הלחם והשיב – "כן, באמת כשקניתי אותו בסופר מישהו אמר לי משהו על מחאה, אבל אין לי ממש זמן להקשיב לחדשות, אז אני לא בדיוק יודע מה זה…". הוטרדתי מהשלווה של דודי כלפי המחאה הפייסבוקית והסברתי לו את הרציונל. "שטויות", הוא הפטיר; "הבעיה הרבה יותר חמורה מזה, ומי שמתחיל מחאה על קוטג', רק משחק לידיים של השיטה." כאן התחיל נאום ארוך ומפורט מאוד. ניכר שדודי חשב עליו הרבה. הכל נכנס לשם. משכורות ומחירים, דיור ודלק, חינוך ובריאות, ואפילו הרכבת הקלה. "עזוב אותי, אני אוכל את הקוטג' שלי, לא הולך להשתנות כאן שום דבר אמיתי". בשבוע-שבועיים האחרונים התחילה כאן מחאה על הדבר האמיתי.
