הו אריאל

"וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש" (לג, א). ההמון מתקרב, ויעקב רואה לנגד עיניו מרחץ דמים. כעת מאוחר מכדי להילחם או לברוח, ויעקב חש שעליו לבחור בחירה נוראה.

הוא מחלק את המשפחה לשלוש קבוצות. את השפחות וילדיהן הוא מציב ראשונים, חשופים מול האויב; לאה וילדיה "אחרונים", מוגנים על ידי בני השפחות; ורחל ויוסף "אחרונים", כלומר אחרי לאה – הכי רחוק שאפשר מן הסכנה. רש"י מפרש: "אחרון אחרון חביב", והוא לא מתכוון לנוסחת הניחומים מהגן, אלא לעיקרון: ככל שהאישה וילדיה היו חביבים יותר על יעקב, כך הוצבו אחרונים יותר – מוגנים יותר. יעקב קבע באופן הברור והפומבי ביותר את ההיררכיה של החיים והמוות בתוך משפחתו: חייו של מי שווים יותר וחייו של מי שווים פחות.

למרבה המזל, עשו התגלה כדוֹד חביב שמחלק סוכריות ולא כרוצח אכזר. המשפחה המשיכה בדרכה. אבל שני דברים קרו: ראשית, יעקב איבד את הלגיטימיות שלו כאבי המשפחה. סיפור דינה בפרק הבא מציג את יעקב כאדם חסר סמכות שבניו אינם מתעניינים בעמדתו. שנית, הבנים שהופקרו החלו לחוש טינה עמוקה ומוצדקת כלפי הבן המועדף. בפרקים הבאים, כשיוסף לא ינסה לתקן את העוול אלא יתבצר במעמדו ואף יתהדר בו – הם יזכרו היטב כיצד שימשו מגן אנושי, ויבקשו להחליף מקומות. וכך, בסצנה אחת קצרה ושולית, נגמרה האחווה והחלה ההתפוררות.

*

פורסם באתר 929

פרק ל הוא מהפרקים העצובים ביותר בספר בראשית. מערכות היחסים נעשות אינטרסנטיות באופן בוטה, אדם לאדם אובייקט. יעקב שחיכה לרחל שנים אינו יודע כיצד לחיות איתה.

חז"ל כבר ביקרו את האכזריות שבה התייחס למצוקתה: "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל, וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?!" (ל, ב). לאה רוצה באהבתו של יעקב והילדים שלה הם כלי להשגת האהבה: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי" (כט, לד).

השפחות – כל תפקידן לשמש פונדקאיות, להגשים בגופן את מאוויי נפשם של אחרים. ילדי השפחות הם אמצעי במאבקה של רחל באחותה: "וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי" (ל, ח). יעקב עצמו הופך לסחורה כשרחל ולאה רבות על הדודאים, צמח מעודד ילודה, והן מסכמות על עסקה: יעקב לא ישכב עם רחל – זו שהוא כביכול אוהב, אך אינו שותף לצרתה – אלא עם לאה, ובתמורה תקבל רחל את הדודאים. ובסוף הפרק מתחיל המאבק בין יעקב ללבן סביב השאלה מי מהשניים הרוויח את הונו על חשבון האחר.

הפילוסוף עמנואל קאנט קבע שיש להתייחס לכל אדם כתכלית לעצמו ולא כאמצעי להגשמת תכלית אחרת. בטרגדיה של פרק ל בבראשית, כל אדם הוא אמצעי בלבד.

*

פורסם באתר 929

רבים יודעים שיש שני סיפורי בריאה שיש ביניהם סתירות, כפילויות והבדלי סגנון. פחות אנשים יודעים שיש שני סיפורים על יציאת יעקב מבית הוריו. אלא שהסיפורים אינם מופיעים בזה אחר זה, כמו סיפורי הבריאה, אלא שזורים זה בזה.

הנה הסיפור המפורסם בקיצור: יעקב, האהוב על אמו, גונב את הברכה מעשיו, האהוב על אביו. עשיו מבקש להרוג את יעקב ואמם מבריחה אותו אל לבן אחיה המתגורר בחרן.

בסיפור המפורסם פחות, עשיו מתחתן עם שתי נשים חִתיות, למורת רוחם של אביו ואמו (כו, לד-לה). רבקה מבקשת מיצחק לדאוג לכך שהדבר לא יחזור על עצמו (כז, מו), ולכן יצחק קורא ליעקב, מברך אותו, ושולח אותו אל לבן אחי רבקה המתגורר בפדן ארם (כח, א-ה). עשיו מבין שאביו אינו מרוצה ממעשיו ולכן הולך גם הוא לחפש כלה מהמשפחה – מחלת, בתו של ישמעאל (כח, ו-ט).

שני הסיפורים הללו הם פרקים מתוך רומנים שונים. הסיפור המפורסם הוא חלק מספר בראשית כפי שאנו רגילים לחשוב עליו: רצף בלתי פוסק של מלחמות בין אחים, מקין והבל ועד יוסף ואחיו. הסיפור האחר הוא חלק מגרסה אחרת, הרבה פחות מסוכסכת, של סיפורי הבריאה והאבות.

בסיפור המפורסם יעקב בורח מאימת אחִיו, לאחר שרימה את אביו בעצת אמו. בסיפור האחר האב והאם פועלים במשותף, הבן הצעיר עושה כדבריהם, והבן הבכור מקשיב ומתקן את מעשיו. נדמה לי שאני יודע איזו משפחה אני מעדיף.

*

פורסם באתר 929

הסיפור על מכירת הבכורה בפרק כה הוא סיפור ביקורתי כלפי שני הצדדים. מצד אחד, עשיו מוצג כפזיז וכתאוותן, המוכן למכור את מעמדו במשפחה תמורת נזיד עדשים. מצד שני, יעקב מוצג כערמומי, תאוותן לא פחות, המנצל את חולשתו הרגעית של אחיו כדי לסחוט אותו במקום לסייע לו.

לפי תפיסה רווחת בימינו, כל צורה של יחסים בין בני אדם – כלכליים או אחרים היא כשרה ורצויה, ובלבד שהדבר נעשה בהסכמת שני הצדדים. המחזיקים בתפיסה זו עשויים לראות בחיוב את עסקת בכורה-תמורת-נזיד: לכל צד היה דבר שהצד האחר היה זקוק לו, ובסופו של דבר שני הצדדים הרוויחו מהחליפין.

לדעתי, הסיפור שלפנינו רומז לגישה אחרת: ישנם ערכים הראויים לכבוד ולהגנה גם אם שני הצדדים מסכימים להפר אותם, וישנם דברים שאין לסחור בהם גם אם הדבר אפשרי בפועל. במקרה הזה מדובר בערכי המשפחה.

מה שעשו לא הבין הוא שמעמד הבכור במשפחה אמנם אינו מוחלט – כפי שספר בראשית מלמד פעם אחר פעם – אך הבכורה גם היא אינה סחורה שניתן לוותר עליה תמורת הנאה חומרית. ומה שיעקב לא הבין הוא שמשפחה אינה שוק, ואח בכור המגיע מהעבודה רעב ועייף אינו לקוח פוטנציאלי.

יחסים בין אחים מבוססים על אהבה, על אמון ועל מחויבות – ערכים המגולמים במילה "אחווה". כאשר האחווה מוחלפת בחישובי עלות-תועלת יש מקום לדאגה.

*

פורסם באתר 929

האם מערת המכפלה היא מקום קדוש?

למקומות קדושים במקרא יש שני מאפיינים: התגלות ופולחן. במקום שבחר אלוהים להתגלות לאבות, שם יוקם לימים מקדש – מעשה אבות סימן לבנים. מנקודת מבט היסטורית-ביקורתית אפשר לראות את הדברים בסדר הפוך: במקום שבו הוקם מקדש – נהגו לספר על התגלות אלוהית בעבר הרחוק.

לפי השערות מקובלות בחקר המקרא, חלקים גדולים מהתורה נכתבו בארץ ישראל בתקופת המלוכה. רבים מסיפורי האבות נועדו כנראה להסביר ולהנחיל את קדושתם של מקומות פולחן ברחבי הארץ. כך למשל, מסופר שאברהם בנה מזבח בחברון (יג, יח), יצחק בבאר שבע (כו, כה) ויעקב בבית אל (לה, ז) – כולם בעקבות התגלות.

בתורה השתמרו מסורות שונות ומנוגדות ביחס למקומות הקדושים. כנגד הכתוב המייחס לאברהם הקמת מזבח בחברון, טענו חוגים אחרים – ככל הנראה הכוהנים מהמקדש בירושלים – שחברון כלל אינה מקום קדוש. הם האמינו שעבודת הקרבנות החלה רק עם הקמת המשכן בימי יציאת מצרים. המקדש הירושלמי נתפס בעיניהם כיורש הלגיטימי של המשכן. לשיטתם, האבות מעולם לא הקריבו קרבנות: לא בחברון, לא בבאר שבע, לא בבית אל ולא בכל מקום אחר.

בחוגים הכוהניים הללו נוצר, לפי ההשערה, הסיפור המופיע בבראשית כג (וסיפורים נוספים בספר בראשית ובחומשים האחרים, המובילים אל סיפורנו והממשיכים אותו). לפי הפרק, מערת המכפלה בחברון היא מקום בעל חשיבות היסטורית מפני שאבות האומה קבורים שם – אך התגלות ופולחן לא היו בה מעולם: אלוהים לא התגלה שם, ואיש לא עבד אותו שם. מערת המכפלה אינה קשורה לאלוהים, או בעברית מקראית: אינה מקום קדוש.

*

פורסם באתר 929

כשאבימלך מלך גרר מגלה שהאישה שחטף לארמונו אינה אחותו של אברהם אלא אשתו, הוא מזדעזע: "מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי… מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה"?! (כ, ט-י).

אברהם עונה שתי תשובות. הראשונה: "כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (כ, יא). אנשים שאינם יראי אלוהים, אומר אברהם, מסוגלים להרוג אדם כדי לחטוף את אשתו. יש להם מוסר מעוות: משכב עם אישה נשואה חמור בעיניהם מרצח. אברהם חשש שאנשי גרר הם כאלה ולכן הציג את שרה כאחותו, מה גם שהיא אכן אחותו למחצה, וזוהי התשובה השנייה.

"יִרְאַת אֱלֹהִים" משמשת כאן ככינוי למוסר אנושי בסיסי. ביטוי מעין זה נשתמר בלשוננו לגבי אנשים שאינם מתחשבים בזולת כלל: "אין להם אלוהים". חובשי הכיפה שבינינו נתקלו בוודאי גם בגרסאות כגון: "דתי ודוחף באוטובוס?!". למרבה הצער בימי קדם וגם בימינו אנשים מאמינים עושים פשעים קלים וחמורים, למרות אמונתם ואף בשם אמונתם.

המחשבה שאדם יכול לנהוג באופן מוסרי בלי להאמין באלוהים היא מחשבה חדשה ונועזת שלא עלתה על דעתם של אבותינו. אבל כיצד אדם יכול להאמין באלוהים ולנהוג באופן בלתי מוסרי? עובדה מצערת היא שדתיוּת ומוסריוּת אינן נחשבות כיום לקטגוריות חופפות. הפיכת המושג "יִרְאַת אֱלֹהִים" לשם נרדף להתנהגות מוסרית היא אתגר עבור כל ירא אלוהים.

*

פורסם באתר 929

שלושה סיפורים בתורה מספרים כנראה על אותו אירוע – התגלות אלוהים לאברהם כדי לבשר לו שבקרוב ייוולד בן לשרה אשתו. הגרסה הראשונה (לפי סדר הופעתן) היא "ברית בין הבתרים" בפרק טו. הגרסה השנייה היא "ברית המילה" בפרק יז. הגרסה השלישית נמצאת בפרק יח, ואין בה ברית אלא ארוחת צהריים. נדמה שהיא מציגה את התיאור האנושי ביותר של אלוהים.

אברהם "יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (יח, א), ולפתע רואה "שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים" (פס' ב). הוא מארגן מיד ארוחה טובה ("חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר", פס' ח), וכך מלמד דורות של יהודים מהי הכנסת אורחים ראויה. אולי רק כאשר אחד הזרים שואל אותו היכן שרה ומודיע: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" (פסוק י) – אולי רק אז מבינים אברהם ושרה שהאורחים שלהם אינם באמת אנשים.

"וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל… וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'" (יג, ג-ד).

אברם הוא מאמין בודד ונודד, מייסד דת. על אלוהיו עדיין אינו יודע רבות: בפרק הקודם ציית לקריאתו ועזב את מולדתו לטובת ארץ לא נודעת. אך דבר אחד הוא כבר יודע – את שמו. ובו הוא קורא באשר הוא הולך.

בספר שמות יתגלה אלוהי ישראל למייסד השני של הדת המקראית, משה. הוא יאמר לו: "אֲנִי ה', וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ב-ג). ה' מגלה שם את שמו למשה, לכאורה בפעם הראשונה בהיסטוריה – שכן לאבות האומה נודע רק בשם אחר שלו, "אל שדי". כאן באה לידי ביטוי אחת המחלוקות המפורסמות שבתוך התורה, שהרי לפי הפרק שלנו, וכתובים נוספים בספר בראשית, אברם-אברהם אבינו ידע היטב את שמו של האל. הוא לא היה הראשון: כבר בימיו של אנוש, נכדו של אדם, "הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד, כו).

לכל איש יש שם, ולאלוהים שמות רבים. לימים הפסיקו היהודים לבטא את שמו המפורש של האל. בתמורה העניקו לו שמות נוספים, וביניהם ריבונו של עולם, שכינה, גבורה, מקום, וכמובן הקדוש ברוך הוא. אמור לי מה שם אלוהיך ואומר לך מי אתה. הייתי רוצה להכיר את מי שנתן לאלוהים את הפשוט והמסתורי בכל שמותיו – "השם".

*

פורסם באתר 929

מגדל בבל הוא הניסיון של האדם לאמץ שתי תכונות אלוהיות: חכמה ואחדות. את החכמה גילו בני האדם כשאכלו מעץ הדעת טוב ורע, אז נפקחו עיניהם ונהיו כאלוהים. כעת הם מבינים, בחכמתם, שכוחו של אלוהים באחדותו. אם יתאחדו גם הם, יוכלו להגיע השמימה.

אלוהים מבין שהשילוב של ידיעה ואחדות מסכן את מעמדו: "הן עם אחד ושפה אחת לכולם… ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". האדם הפר את הצו האלוהי ונעשה דומה לאלוהים; כדי למנוע ממנו להידמות עוד יותר לאלוהים, יש לפזר את הכוח, להפריד ולמשול. לכן פיזר אלוהים את בני האדם ברחבי תבל, כפי שאנו מפוזרים עד היום.

כל זה עומד בסתירה לסיפור הבריאה הראשון, בפרק א'. גם שם היה קשר הדוק בין הידמות האדם לאלוהים, פיזור האדם בעולם ושלטון אלוהים בעולם. אלא שלפי פרק א', זו לא הייתה תוצאה של חטא אלא התוכנית המקורית: האדם נברא בצלם אלוהים, והוטל עליו להתפזר בעולם כדי לשלוט בעולם מכוחו של אלוהים.

בפרק א', הדמיון של אלוהים לאדם הוא הגשמת משאלה אלוהית; בפרק י"א הוא איום על אלוהים. בפרק א', פיזורם של בני האדם בעולם הוא ברכה; בפרק י"א הוא מעין עונש.

העולם מלא בבני אדם. בני אדם דומים לאלוהים. המחלוקת הפנימית של ספר בראשית היא בשאלה האם האדם הוא מתחרה של אלוהים או שליח שלו.

*

פורסם באתר 929

ולהרחבה כדאי לקרוא גם את הרשימה הזו