הו אריאל

ספר חדש, ממש מהניילונים, צד את עיני בחופשה הארוכה שזימן לנו המקום מעבודתנו, ולא זזתי מחבבו עד שקראתיו מן הכריכה ועד הכריכה. את הספר, ששמו "צופן הישראליות: עשרת הדיברות של שנות האלפיים", כתב הפרופסור גד יאיר, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מה מבקש מאתנו הפרופסור הנכבד, המגיש לקוראיו ספר שכותרתו ככותרת טור של יאיר לפיד?

אכן, גד יאיר מתעניין בשאלות שרבים עוסקים בהן: מיהו הישראלי, מהן תכונות האופי המייחדות אותו, והאם "יהיה בסדר" והידחפות בתור יובילו את עמנו אל הגאולה או חלילה אל האבדון. אלא שהוא מתייחד מן האחרים בכמה דברים, ומתוך שאתאר את הספר שלפנינו יבין הקורא מעצמו את ההבדלים בין זה לבין אחרים. אערוך את דבריי לפי מה שאני מזהה כשלושת הטיעונים המרכזיים של הספר – לאו דווקא על פי סדר הופעתם או חשיבותם, שכן הם שזורים זה בזה לבלי הפרד (התנצלות: הספר אינו מצוי בידיי כעת ולכן אסתמך על זכרוני, ואני מתנצל מראש על אי-דיוקים).

טיעון ראשון: תפקידו של המחקר ומגרעות הכתיבה האקדמית

הספר מסכם מחקר אקדמי שערך יאיר בעזרת תלמידיו המצטיינים מן האוניברסיטה, מקצתם ישראלים ומקצתם תושבי חוץ לארץ השוהים כאן לרגל לימודיהם. יחד הם ערכו תצפיות, חילקו שאלונים, ובקיצור פעלו בשיטות הנהוגות במדעי החברה. אלא שבניגוד למצופה, הספר כתוב באופן בלתי אקדמי בעליל. סגנונו קולח, אירוני ומשעשע, והוא רצוף דוגמאות וסיפורים מן החיים האישיים, מן האקטואליה ומדיווחיהם של הסטודנטים, ונטול הערות שוליים ומילים לועזיות שאין להן סוף. המחבר אמנם מזכיר לעתים את דבריהם של חוקרים, אך גם זאת הוא עושה בסגנון חופשי למחצה. בקיצור – תחליטו אתם אם זו מחמאה – הספר כתוב קצת כמו בלוג.

להמשיך לקרוא ←

בשנות לימודיי באוניברסיטה למדתי ודיברתי והקשבתי וקראתי וכתבתי לא מעט על דברים הנוגעים להוראת המקרא. אבל כמו שכתוב בקהלת, "הנה הגדלתי והוספתי חכמה", פירש רש"י: המציאות עולה על כל סמינר דידקטי. הנה חזרתי כעת ללמד תנ"ך (כפי שהמקצוע נקרא במערכת החינוך, להבדיל מן האוניברסיטה המכנה אותו מקרא [ככינויו בגמרא {המכונה תלמוד}]), לאחר שבשנה שעברה לא נפלה בידי הזכות לעשות כן, וכבר כמה מחשבות עולות בראשי, ושמא בלבי, שכן במקרא – כמו בשיר של אביתר בנאי – הלב מבין, ורבות מחשבות בלב איש, בלב דייקא.

נתחיל בזה שאין, ולא יכולה להיות, תשובה אחת ברורה ומוסכמת לשאלה מדוע ולשם מה תנ"ך הוא מקצוע חובה במערכת החינוך הממלכתית. ולא, מניפסטים מעורפלים בראש תכנית הלימודים אינם נחשבים לתשובה אחת ברורה ומוסכמת. משום כך שאלות רבות נוספות נותרות פתוחות, והשאלה הראשונה היא: מהו התנ"ך? אפשר לענות לשאלה זו מגוון תשובות: המסמך המתעד את התגלות האל עלי אדמות; הכתבים שנתקדשו על ידי העם היהודי; הספר המכונן של הדת הקטנה שלנו ושתי הדתות הגדולות שהתפתחו ממנה; האישור לזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל, וכן כל כיוצא.

הבעיה היא שהתנ"ך הוא עוד משהו: הוא טקסט. לאחר כאלפיים שנות פרשנות, יהודית ולא יהודית, יש ברשותנו כמה השערות די טובות לגבי הדרכים האפשריות להבין מה כתוב בו, בדיוק או בערך. כלומר, לטקסט יש, בין השאר, גם תוכן, ולטקסט הנדפס בין כריכות התנ"ך יש תוכן מסוים, קונקרטי, ואפילו בעברית (סוג-של, כמו שאומרים). אלא מה? התוכן המדויק של הטקסט הזה איננו הסיבה ללמוד אותו. בתנ"ך, למשל, כתוב שאלוהים ברא את העולם באמצעות סידור מחדש של חומרים שהיו שם קודם. מי שם אותם שם? לא ברור. מה שברור הוא שאלוהים הזיז את המים למעלה ולמטה ושם שמים באמצע, ניקז את המים למטה וכך התגלתה היבשה שהייתה שם תמיד, וכן הלאה. אבל היהדות ברובה דוגלת בבריאה יש מאין. בתנ"ך גם כתוב מאות פעמים, במשתמע ובמפורש מאוד, שהאל הוא בעל גוף; אבל רוב היהודים, כבר כמעט אלף שנה, מאמינים שאין לו, וכמה מהם אף טוענים שזהו "החידוש של היהדות", רחמנא ליצלן.

להמשיך לקרוא ←

בכמה מעלוני השבת ראיתי מודעת ענק, כזו שאתה מבין מיד שהיא חורגת מהתקציב הממוצע של עמותה דתית, והיא בטח שייכת לאיזו חברה מסחרית עשירה שהחליטה לבחוש במגזר, ואפשר להבין אותה, שכן כידוע הציבור שלנו ברוך השם מבוסס.

מרחוק הרב נראה לי: "מבקשי פניך… ספר ההגות החשוב ביותר… הרב סולובייצ'יק"… בישרה המודעה באותיות של קידוש לבנה. שמח לבי ויגל כבודי, הנה בוודאי עוד ספר גנוז מעיזבונו של הגרי"ד, ולא עוד אלא שמהדיריו מעידים בו כי זהו ספרו החשוב ביותר! ולא נחה דעתי עד שבושתי ונכלמתי, הכיצד לא שמעתי עד כה את שמעו של ספר חשוב זה, והחילותי מנחש מי יהיה הראשון מבין רבותינו החוקרים אשר יזדרז ויפרסם מאמר המנתח את ההשלכות ההיסטוריות והפילוסופיות של הגילויים הנחשפים כאן לראשונה, ובו ידון בשאלות כגון ההושפע הרב מהגותו של ניטשה או ההאמין הרב בתחיית המתים, וכמה חבל (או: איזה מזל) שבדיוק יצא קובץ מחקרים בנושא.

ובכן, אופטומטריסט יקר, האופטימיות השתלמה; הכן את הכדור הפורח וצפה לביקור קרוב. כל כך למה? כי עיון נוסף במודעה העלה כי אין זה ספר ההגות החשוב ביותר של הרב סולובייצ'יק, אלא ספר ההגות החשוב ביותר מאז הרב סולובייצ'יק. הרב מבוסטון, ללא ספק הוגה פורה ומעמיק, נפטר מן העולם בשנת 1993. חישוב מהיר מעלה אפוא שהספר שלפנינו הוא ספר ההגות החשוב ביותר שנכתב בשמונה-עשרה השנים האחרונות! אמנם, בח"י השנים הללו ראו אור ספרי הגות רבים וחשובים מאת מורינו ורבותינו, אך גם אם הספר שלפנינו הוא החשוב ביותר, אין זה הישג כה גדול. אך מדוע ספר זה עולה על כולנה? כי "ענקי הרוח", הרב אהרון ליכטנשטיין והרב חיים סבתו, "נפגשים לשיח פתוח המתגלה כאוצר של חכמה". וכל זה בתשעים ותשעה שקלים, מבצע מיוחד.

להמשיך לקרוא ←

"כל איש מוסר יהיה חייב מעתה להחרימך", כתב גדעון לוי היום בעמוד הדעות של עיתון הארץ, והוא לא כתב את הדברים כלפי מרטשי גופותיהם של ארבעה נופשים תמימים או מיידי הטילים על בתי אזרחים חפים מפשע (ב"שטח ישראל", אגב). חרם כידוע איננו דבר שנהוג להפנות כלפי פושעי מלחמה ערבים, דיקטטורים רצחניים ומושחתים – ואין צריך לומר: לאומנים קיצוניים מכל לאומן – הטובחים בבני עמם הרבה יותר מאשר בבני עמנו. החרם הקדוש שמור תמיד לאויבי האנושות, משחיתי המוסר, נושאי הפאשיזם, אסוננו בהתגלמותו – המתנחלים, שם רשעים ירקב. שלום עושים עם אויבים, לא עם מתנחלים. עם מתנחלים, כלומר על מתנחלים, עושים חרם.

ולא רק על מתנחלים, אלא על כל מי שתומך בהם; ולא רק על מי שתומך בהם, אלא גם על מי שאיננו מגנה אותם מספיק. קל וחומר בן בנו של קל וחומר על מי שפונה אליהם, ולא רק מדבר עליהם, ולא זו בלבד אלא רואה בהם שותפים לגיטימיים לדרך, וחמור מכולם: מכניס אותם לתוכנו, אנשי השמאל האמיתיים, ועוד מעלה על דעתו שאנשים כאלה עשויים ליטול חלק במהלך של תיקון מוסרי.

להמשיך לקרוא ←