רשימה זו אינה מספקת מידע על האורתודוקסיה אלא רפלקסיה על הוראת הנושא בכיתה י"ב במגמת מחשבת ישראל בתיכון חילוני, ובעקבותיה הערה על היחס בין עמדה מחקרית לבין עמדה דתית אישית. לפיכך אפתח ברקע קצרצר ביותר על האורתודוקסיה עצמה. באופן כללי אפשר לומר שהאורתודוקסיה נתפסת בעיני עצמה כהמשך הישיר והאותנטי של היהדות ההיסטורית, כנגד התנועות המודרניות שסטו מהיהדות. האורתודוקסים הם אלה שמאמינים באמונות הנכונות ומקיימים את אורח החיים הנכון, במובן זה שהאמונות הללו ואורח החיים הזה זהים בעיקרם לאלה של היהודים בכל הדורות. כנגד הראייה העצמית שלה, בעיני המחקר הביקורתי האורתודוקסיה נתפסת על פי רוב כתנועה מודרנית בעצמה, המצדיקה את עצמה באמצעות כוח שכנוע רב, אך לאמתו של דבר הטענה שהיא ממשיכה את היהדות ההיסטורית אינה נכונה משתי בחינות: ראשית, ניתן להצביע על חידושים מהותיים שהיא חידשה; ושנית, גם "היהדות ההיסטורית" עצמה מורכבת הרבה יותר מכפי שהאורתודוקסיה נוטה להציג זאת.
לפני שאמשיך אבהיר כי המונח אורתודוקסיה היום, מובנו בערך "מי שמצהיר על עצמו כמחויב להלכה", עד כמה שהגדרה זו עמומה. אך אני משתמש בו לציון התנועה שראשיתה במאות 18–19 בהנהגת החת"ם סופר, והמשכה, עם כל הבעייתיות שבדבר, ביהדות החרדית כיום, המצויה בעיקר בישראל ובארצות הברית (לצורך העניין, הציונות הדתית אינה נחשבת אורתודוקסיה, אם כי הזרמים השמרניים בתוכה הולכים ומאמצים מאפיינים אורתודוקסיים קלאסיים, ואין כאן המקום להאריך בכך).
הקדמה קצרה זו משיבה על שתי שאלות: האחת היא מה מניע את האורתודוקסיה, והשנייה היא האם האורתודוקסיה היא היהדות האמיתית. אלה הן שתי שאלות שונות, ועל שתיהן ניסיתי להשיב בשיעור מחשבת ישראל, במסגרת היחידה "משבר האמונה בעת החדשה". שתי השאלות האלה משקפות שני אינטרסים שונים, ואף מנוגדים, שהיו לי בשיעור.
