אלוהים הוא הדמות הראשית בתנ"ך, וככל הדמויות, הקורא מתוודע אליו ומכיר אותו בעיקר דרך תיאור יחסיו עם דמויות אחרות. הדמות הראשונה שאלוהים קושר עמה מערכת יחסים משמעותית היא אברהם. לפיכך עיון בסיפורי אלוהים ואברהם מוביל את הקוראים לדורותיהם לתובנות כלליות יותר על יחסי אלוהים ואדם.
שניים מהסיפורים על אודות אלוהים ואברהם, המופיעים בפרשת וירא, משמשים כסיפור מופת בעולמותיהם הדתיים של שני הוגים יהודיים בני המאה העשרים: ישעיהו ליבוביץ ודוד הרטמן. כמו רבים בעת החדשה, הוטרדו ליבוביץ והרטמן משאלת היחס בין דת ומוסר ביהדות, והעלו שאלות כגון: האם הדת והמוסר הן קטגוריות נפרדות? מה היחס ביניהן? האם צו אלוהים גובר על המוסר האנושי ומבטל אותו? האם החוק הדתי כפוף לביקורת מוסרית?
ליבוביץ מצביע על סיפור העקדה, בפרק כב, כסיפור המנסח את התשובה באופן חד וברור: הצו האלוהי גובר על המוסר ועל הרגש האנושיים. השאלה האם אברהם ירא אלוהים נבחנת בשאלה האם הוא נכון לציית לדבר האל ולהקריב לו את בנו, ובכך להפר אחד מערכי המוסר הבסיסיים ביותר – ערך חיי האדם, ולהתגבר על אחד מהרגשות האנושיים הבסיסיים ביותר – רחמי האב על בנו. אברהם עומד בניסיון בהצלחה ומוכרז ירא אלוהים: "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (פס' יב).
