אלוהים, אברהם והשאלה המוסרית (לפרשת וירא)

אלוהים הוא הדמות הראשית בתנ"ך, וככל הדמויות, הקורא מתוודע אליו ומכיר אותו בעיקר דרך תיאור יחסיו עם דמויות אחרות. הדמות הראשונה שאלוהים קושר עמה מערכת יחסים משמעותית היא אברהם. לפיכך עיון בסיפורי אלוהים ואברהם מוביל את הקוראים לדורותיהם לתובנות כלליות יותר על יחסי אלוהים ואדם.

שניים מהסיפורים על אודות אלוהים ואברהם, המופיעים בפרשת וירא, משמשים כסיפור מופת בעולמותיהם הדתיים של שני הוגים יהודיים בני המאה העשרים: ישעיהו ליבוביץ ודוד הרטמן. כמו רבים בעת החדשה, הוטרדו ליבוביץ והרטמן משאלת היחס בין דת ומוסר ביהדות, והעלו שאלות כגון: האם הדת והמוסר הן קטגוריות נפרדות? מה היחס ביניהן? האם צו אלוהים גובר על המוסר האנושי ומבטל אותו? האם החוק הדתי כפוף לביקורת מוסרית?

ליבוביץ מצביע על סיפור העקדה, בפרק כב, כסיפור המנסח את התשובה באופן חד וברור: הצו האלוהי גובר על המוסר ועל הרגש האנושיים. השאלה האם אברהם ירא אלוהים נבחנת בשאלה האם הוא נכון לציית לדבר האל ולהקריב לו את בנו, ובכך להפר אחד מערכי המוסר הבסיסיים ביותר – ערך חיי האדם, ולהתגבר על אחד מהרגשות האנושיים הבסיסיים ביותר – רחמי האב על בנו. אברהם עומד בניסיון בהצלחה ומוכרז ירא אלוהים: "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (פס' יב).

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים | עם התגים , , , , , , , , , | תגובה אחת

מישהו שומע אותי: סיפורי ישמעאל (לפרשת לך-לך)

בפרשת לך-לך (וליתר דיוק, בשלהי פרשת נח) מופיעה לראשונה משפחת אברהם ושרה, והם וצאצאיהם יתפסו מעתה את מרכז הבמה בתורה ובתנ"ך בכלל. עוד דבר שקורה בפרשה זו (אך לא מסופר בה) הוא הופעתו של חוט סיפורי שלישי, נוסף על שני חוטי הסיפור שנשזרו יחדיו בפרשיות הבריאה וראשית האנושות. משום כך נמצא לעתים שניים או שלושה דיווחים שונים על אירועים מרכזיים בחיי המשפחה והעם. דוגמה לכך היא סיפורו של ישמעאל – הבן שנולד להגר ולאברהם, אך לא זכה לרשת את ההבטחה האלוהית, שהועברה לאחיו הצעיר ממנו, יצחק בן שרה.

שלושה סיפורי ישמעאל יש בתורה, וכל אחד מהם מסביר את נסיבות הולדתו ואת מקור שמו. לפי סיפור אחד, ישמעאל עזב בעודו ברחם אמו, שנמלטה מעינוייה של שרה, והוא נקרא כך משום שהאל שמע אל עונייה של הגר, והבטיח עתיד מזהיר לעובר שבבטנה (טז, ב-יד). לפי סיפור אחר, האל שמע דווקא את אביו: אברהם הספקן, שפרץ בצחוק לשמע הבטחתו המופרכת של אלוהים שלו ולשרה ייוולד בן (בדיוק כמו ששרה עצמה פרצה בצחוק לשמע אותה הבטחה עצמה, אבל זה בסיפור אחר). אברהם ביקש: אתה יודע מה, בוא נסתפק בזה ש"ישמעאל יחיה לפניך", ואלוהים השיב: "ולישמעאל שמעתיך" – ובירך את ישמעאל בכל טוב, אף על פי שהתעקש כמובן שיצחק הוא שימשיך את הברית עמו (יז, יח-כא). לפי סיפור זה, הנטישה הטראגית מעולם לא התרחשה; וכשאברהם מת בשיבה טובה, יצחק וישמעאל קברו אותו יחדיו, כאילו לא היו דברים מעולם (כה, ח-ט). הסיפור השלישי (שנמצא כבר בפרשת וירא) מסכים עם הראשון: שלא בטובתה, נאלצה הגר לעזוב את בית אברהם ושרה, הפעם כשהיא נושאת עמה את בנה הקטן. זאת מפני שאברהם גירש אותם בהוראתה של שרה – הוראה שקיבלה את אישורו המפורש של אלוהים. ואולם אלוהים איננו אדיש למצוקתו של הילד, "כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם", והוא מבטיח כי ישמעאל יהיה "לגוי גדול" (כא, יז-יח).

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים | עם התגים , , , , , | תגובה אחת

האם העולם נוצר על ידי אלוהים? (לפרשת בראשית)

האם העולם נוצר על ידי אלוהים? משני סיפורי הבריאה, המופיעים בתחילת התורה, עולה שהתשובה היא: לא בדיוק. הסיפור הראשון (בראשית א, א – ב, ד[א]) פותח אמנם, כידוע, בקביעה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". אולם ליתר דיוק, זו אינה קביעה; זו פסוקית זמן, כלומר חלק טפל של המשפט, המתאר את הזמן שבו אירע האירוע שמסופר עליו בחלק העיקרי של המשפט. החלק העיקרי הזה הוא פסוק ג': "ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור". את שלושת הפסוקים הראשונים יש להבין אפוא כך: "בתחילת בריאת השמים והארץ (=כל העולם) על ידי אלוהים, כשהארץ הייתה תוהו ובוהו, והיה חושך על פני תהום, ורוח אלוהים ריחפה על פני המים – אמר אלוהים: יהי אור, ונהיה אור". לפירוש הזה יש הוכחות רבות שלא אפרט כאן (אחדות מהן מופיעות בפירוש רש"י לפסוק א'). ואם הוא נכון, הרי שלפני שאלוהים התחיל את פעולותיו הייתה הארץ קיימת, אך היא הייתה מכוסה מים. ואכן, בימים השני והשלישי מזיז אלוהים את המים: תחילה הוא חוצץ בין המים שלמעלה למים שלמטה כדי לפנות מקום באמצע, ולאחר מכן הוא מנקז את המים שלמטה וכך נגלית היבשה – שהייתה שם תמיד, אלא שהייתה, כאמור, מכוסה במים. הכתוב אינו מפרט מתי יצר אלוהים את המים הללו ואת היבשה שנגלתה תחתיהם, שכן הוא מעולם לא יצר אותם. גם חלק ממעשי הבריאה הבאים מתוארים כנובעים מתוך היסודות הקדומים: הצמחייה יוצאת מתוך היבשה וכך גם הבהמות, ואילו המים "משריצים" את חיות המים. ישנם רק דברים בודדים שאלוהים בורא אותם ממש "יש מאין"; האדם הוא אחד מהם.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים | עם התגים , , , , | 2 תגובות

על החיסון מפני וירוס ביקורת המקרא: תגובה לרב חיים נבון

הרב חיים נבון כתב בעמוד הפייסבוק שלו:

חשיפה מבוקרת ומתונה לחומר מסוכן מקנה חיסון. מי שחושש מחשיפה כלשהי, למעשה חושף את עצמו לסיכון גדול הרבה יותר בעתיד.

לכן כדאי שתלמידי ישיבות הסדר יכירו את טיעוני ביקורת המקרא.

בתגובה לרב נבון, ברצוני להציג בקצרה שלוש אפשרויות להתייחסות דתית-ישיבתית לחקר המקרא. אשתמש במונח "חקר המקרא", המקובל בחקר המקרא עצמו, ולא במונח "ביקורת המקרא", הרווח בעיקר בחוגים דתיים, ורבים טועים בגללו וסבורים שהמחקר בא כביכול לשפוט את כתבי הקודש ולומר אם טובים הם בעיניו (ולא היא). חיים נבוןמובן שאיני בא למצות כאן את הנושא אלא רק להציג כיוון ראשוני שאני מקווה בע"ה להמשיך ולפתח.

האפשרות הראשונה היא שחקר המקרא (כפי שכתבו מגיבים אחדים בעמוד של הרב נבון) הוא גיבוב של הבלים. הרב נבון כנראה אינו סבור כך, שכן אילו זה היה המצב לדעתו, לא היה צורך להתגונן מפני חקר המקרא ולהתחסן מפניו, שהרי תלמידי ישיבות הסדר חכמים ונבונים הם, ואין הם מאוימים מהבלים.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, חינוך | עם התגים , , , , , , , | 3 תגובות

"הארץ" והזהות היהודית

מאמר המערכת של "הארץ" (10/7/2013), העוסק במנהלת הזהות היהודית וכותרתו "אובססיית הזהות היהודית", הוא טקסט מבוהל ומבולבל. ברור למה הוא מבוהל: בראש המנהלת הזו עומד הרב רונצקי, שהוא גם רב עם זקן, גם מתנחל וגם קצין בצבא, וזה מבהיל מאוד עבור אנשים חושבים. עם זה קל יחסית להתמודד: כותבים "אלימות", "אידיאולוגיה", "כפייה", "פשיסטיים", "אהבת המולדת" (במרכאות), "מתקפה כוללת" – ואז שותים כוס מים ונרגעים.

אבל למה המאמר הזה מבולבל? כי הוא מנסה לתקוף את המנהלת מכל הכיוונים האפשריים, אלא שהכיוונים האלה סותרים זה את זה; וכי הוא מתאמץ לטעון טענות ענייניות ושקולות, אבל לא מצליח לו, מסיבות שיתבררו להלן. ננסה לעקוב אחרי הטקסט (אף על פי שזה לא קל):

מהפסקה הראשונה, וקצת מהשלישית, עולה שמדינה אינה אמורה לעצב זהות. "זהות של אדם, של חברה, של מדינה – אינה אמורה להתעצב על פי הוראות הפעלה של מכשיר ביורוקרטי מוטה אידיאולוגיה"; "לקשר בין אדם ליהדותו יש ביטוי מגוון ואישי, וכל אדם קובע אותו לעצמו ולילדיו".

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, חינוך, מה בוער | עם התגים , , , , | תגובה אחת

הערה על נשות הכותל, מנהלת הזהות היהודית ומגבלות השיח הליברלי

הדיון הער על נשות הכותל והדיון המתעורר (ביזמתם הברוכה של תומר פרסיקו ואחרים) על מנהלת הזהות היהודית של הרב רונצקי מובילים, בין היתר, למסקנה אחת משותפת. המסקנה היא שהשיח הליברלי דל מכדי לפרנס את הדיונים הללו.

כשדב הלברטל כתב שעוד מעט נשות הכותל יתערטלו בשם חופש הפרט, הוא נקט אמנם דוגמה גרועה, אבל טמונה בדבריו טענה נכונה. הרי איש לא מעוניין – אם אנסה לתת דוגמאות מוצלחות יותר – להתיר משחקי טניס בכותל, וגם לא פולחן נוצרי או מוסלמי. העניין כאן איננו אפוא חופש הפרט, העיסוק, התנועה או הפולחן. לא מדובר כאן גם בשאלת בגרות באזרחות על ההתנגשות בין זכויות הפרט לרגשות הציבור. במה אם כן מדובר? מדובר בשאלה מה ראוי שיהודים יעשו בכותל המערבי, שהוא המקום המקודש ביותר בעיני רוב היהודים הישראלים. הטענה בעד נשות הכותל היא שהן עורכות פולחן יהודי לגיטימי, שראוי לו להתקיים בכותל המערבי, ואילו הטענה נגדן היא שהפעילות שלהן אינה פולחן יהודי לגיטימי. השיח הליברלי אינו יכול אפילו להכיל את הנחת היסוד שהכותל הוא מקום קדוש – הנחה המקובלת (באופן מפתיע למדי) על שני הצדדים במריבה, והיא הבסיס לכל המריבה. לכן הטענה נגד חברות הכנסת החילוניות שהתעטפו בטליתות הייתה מוצדקת: עליהן להחליט האם הן חלק מהדיון הפנים-דתי אם לאו, ואם הן בוחרות שלא ליטול בו חלק אז השימוש שלהן בסממנים דתיים הוא גם צביעות וגם חילול הקודש.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, מה בוער | עם התגים , , , , , , , , , , | 9 תגובות

תשעה באב

היום היה ראש חודש אב, ונכנסנו לתשעת הימים שבין ראש חודש אב לתשעה באב (המכונים במפתיע "תשעת הימים"), שבהם ההלכה קובעת מנהגי אבלות שונים (לא לאכול בשר, לא לערוך שמחות, לא לקנות בגדים חדשים, לא להתגלח ולהסתפר וכדומה; חלק מהמנהגים חלים כבר מי"ז בתמוז).
בתשעה באב צמים, כידוע, לזכר חורבן שני בתי המקדש. אלא מה, היהדות התאוששה באופן די מרשים מאובדן המקדש ולמעשה בנתה את עצמה מאז חז"ל ועד היום כדת ללא מקדש. מה עושים עם הצום הזה?

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים | עם התגים , , , , | 2 תגובות

פרדוקס הסליחה ופתרונותיו המקראיים

הרצאה בכנס חוקרים צעירים של החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, תמוז תשע"ג

 

1. הצגת הבעיה

בניתוח שהציע לפעולת הסליחה הצביע ז'ק דרידה על הפרדוקס הבא: על מנת שתתרחש סליחה יש צורך שגם מבקש הסליחה וגם הסולח יכירו בכך שהמבקש עשה מעשה עוול כלפי הסולח, הנפגע. אם הנפגע נענֶה בחיוב לבקשת הפוגע, שני הצדדים מסכימים שעל מעשה העוול לא תהיה נקמה או טינה. הסכמה זו מתקבלת לכאורה למרות העוול; אך באותה מידה היא מתקבלת בגלל העוול. אלמלא היו הצדדים מסכימים שנעשה עוול, לא היו יכולים להסכים על סליחה; אלמלא היו מניחים שראוי לנקום או לנטור על העוול, לא היו זקוקים לסליחה. אך מכיוון שהם מסכימים שנעשה עוול, לא ברור מדוע הם מסכימים על סליחה. כשאדם מבקש סליחה מחברו הוא אומר בעצם: הדבר הראוי הוא שלא תסלח לי ולכן אני מבקש שתסלח לי.

מניתוח זה עולה תובנה נוספת: ככל שהעוול חמור יותר, גדֵל הצורך בסליחה, אך באותה מידה קְטֵנָה ההצדקה לסליחה. סליחה על עוון חמור היא מעשה גדול ואצילי, אך גם נפשע וחסר אחריות; סליחה על עוון קל היא מעשה בעייתי פחות מבחינה מוסרית, אך היא גם משנית וחסרת חשיבות. לדוגמה, קל יותר להצדיק סליחה לאדם שדרך על רגלו של אדם אחר מלהצדיק סליחה לרוצח; אך אם רוצח מבקש סליחה, קרוב לוודאי שהוא זקוק לה הרבה יותר – מבחינה רגשית, מעשית ואולי דתית – מאשר זה שדרך למישהו על הרגל. על מנת לסלוח במקום שבו הסליחה נחוצה באמת, יש צורך לספק הצדקה מוסרית שתוכל להתמודד עם הפרדוקס הטמון בעצם פעולת הסליחה; או לחלופין, להודות שהסליחה היא אכן פגומה מבחינה מוסרית, ולפיכך יש לבטל או לצמצם אותה ככל האפשר.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים | עם התגים , , , , , , | 2 תגובות

הסליחה האלוהית בין תפילה לקרבן

מהי סליחה? מה מובנו של הפועל סלח בעברית המקראית? מהן מטרותיה של הסליחה האלוהית? על איזה סוג של עבירות האל סולח ועל מה איננו סולח? מהם המנגנונים הרגשיים והפולחניים המובילים אל הסליחה? כיצד תיאורים שונים של הסליחה במקרא, ובייחוד בתורה, משקפים גישות תיאולוגיות ומוסריות שונות באשר לחטא, לפולחן ולדמות האל?

לדעתי יש להבחין בין שתי תפיסות של סליחה בתורה ובמקרא בכלל: תפיסתו של המקור הכוהני שבתורה מזה, ותפיסתם של יתר מקורות התורה ורבדים נוספים של ספרות המקרא מזה.

ברצוני להתמקד בהבדל אחד מבין רבים בין שתי התפיסות, הנוגע לאמצעים להשגת הסליחה. האמצעי הבלעדי להשגת סליחה במקור הכוהני הוא הקרבת קרבן, ואילו האמצעי הבלעדי להשגת הסליחה בספרות הלא-כוהנית הוא התפילה (ליתר דיוק, בשתי התפיסות ישנם מקרים מסוימים שבהם האל סולח מיזמתו, אבל לא נוכל לדון בהם במסגרת זו). השוואה בין האמצעים הללו, הקרבן והתפילה, תוכל ללמד משהו על מהותה של הסליחה בכל אחת מהתפיסות.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים | עם התגים , , , , , , , | סגור לתגובות על הסליחה האלוהית בין תפילה לקרבן

אלוהים – בין התנ"ך לרמב"ם

להלן קטע מטיוטת ספר לימוד על שמונה פרקים לרמב"ם, שעפרה ליבוביץ-גולדברג ואני כותבים במכון הרטמן. הספר מיועד למגמות מחשבת ישראל בכיתה י"א במערכת החינוך הממלכתית.

אלוהים – בין התנ"ך לרמב"ם

הדרך המרכזית לתאר את אלוהים בתנ"ך היא באמצעות דימויים אנושיים, הן מתחום הגוף והן מתחום הרגש.

כבר בפרקים הראשונים של ספר בראשית אנו קוראים שהאל מדבר – "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (א', 3); רואה – "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" (א', 4); מפסל אדם מעפר – "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (ב', 7); נוטע גן מלא עצים – " וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם" (ב', 8); מתהלך באופן שמשמיע קול – "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" (ג', 8 ) ועוד. כל אלה הן פעולות שיש צורך בגוף כדי לבצען. אך מלבד זאת, התנ"ך מכיל תיאורים מפורשים של ראיית גופו של אלוהים: משה ואהרן ונכבדי העם ראו אותו במעמד הר סיני – "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ד, 10); הנביא ישעיהו ראה אותו יושב על כסא: "וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל" (ישעיהו ו', 1); הנביא עמוס מספר: "רָאִיתִי אֶת אֲדֹנָי נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ" (עמוס ט', 1)", ועוד. מכל הדוגמאות האלה עולה שלפי השקפת התנ"ך, לאלוהים יש גוף, הדומה לגוף של בני אדם, וניתן לראות אותו ולשמוע אותו.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים | עם התגים , , | 3 תגובות