הו אריאל

בפרק ו קראנו מדוע החליט אלוהים להשמיד את האנושות: "כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו, ה). ובפרק ח מבטיח אלוהים להימנע מהשמדה חוזרת של האנושות: "וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (ח, כא-כב).

נראה שהנימוק להשמדת האנושות והנימוק להימנע מהשמדת האנושות הם נימוק אחד: הרוע העמוק של המין האנושי. כיצד יכולה אותה טענה להצדיק שתי החלטות הפוכות?

השאלה נעשית קשה יותר אם לוקחים בחשבון את העובדה שמאז המבול ועד ההכרזה הזו קרה רק דבר אחד: נח יצא מן התיבה והעלה קורבן לאלוהים. אילו היה אלוהים ממתין עוד שניים-שלושה דורות ואז מכריז ש"יצר לב האדם [עדיין] רע מנעוריו" זה היה מובן. אבל עכשיו? על מה מבוסס השיפוט המחמיר הזה של האנושות, כשכל מה שנשאר ממנה הוא צדיק אחד?

לא מצאתי תשובה ניצחת לשאלה הזו. נראה שאלוהים פשוט השלים עם המציאות, והגיע למסקנה שאפילו אם ישמיד את העולם בני אדם יישארו רק בני אדם.

ואולי – עולה בדעתי דרשה מזעזעת – הגיע אלוהים למסקנה שהרוע האנושי כה גדול, עד שאין צורך עוד להשמיד את העולם; האדם כבר יעשה את זה לבד.

*

פורסם באתר 929

בפרק שלנו מתחיל סיפור המבול: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו" (ו, ה-ו).

יהונתן גפן כתב: "וכשהיא עצובה, אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן". והנה מתברר שאפשר להיות עצוב אפילו כשאתה אלוהים. יותר מזה: אלוהים הוא הראשון שהתעצב אל לבו אי פעם. קשה להאשים אותו, שהרי אין דבר יותר מעציב ומאכזב מהתנהגותם של בני אדם.

הפרק נפתח בהכרזה: "זה ספר תולדות אדם". הפסוקים הראשונים מספרים על בריאת האדם ועל הולדת בנו הבכור, שזכה לשם שֵׁת.

זוהי פתיחה מוזרה מאוד. הרי לבנו הבכור של אדם קראו קין, לאחיו הצעיר הבל, ואילו שת הוא הבן השלישי, שנקרא על שם אותו רצח נורא (חזרנו לשני הפסוקים האחרונים בפרק ד).

מה היה קורה אילו אדם וחוה לא היו אוכלים מפרי עץ הדעת טוב ורע? האם היו נותרים לנצח בגן עדן, לא מתים לעולם ולא יודעים דבר? האם לא היינו מתלבשים ועובדים קשה? האם הלידות היו קלות?

אלה שאלות מעניינות, אבל היפותטיות. מי שסיפר את סיפור גן עדן יודע שבני אדם מתלבשים, שגברים שולטים בנשים (לפחות בתקופה שלו, ולצערנו העונש הזה עדיין לא עבר מהעולם) ושלנחשים אין רגליים. המספר שלנו לא יכול לשנות זאת: אילו היה הסיפור שלו ממציא חיים אנושיים חלופיים, ולא מסביר את החיים הממשיים – הסיפור שלו היה חסר פשר. המשימה שלו היא אחרת: להסביר איך זה קרה, והאם זה טוב או רע. וכאן יש לו בחירה.

הנאום האחרון של משה
מיכה גודמן. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 382 עמודים, 64 שקלים

ספר דברים, החומש האחרון של התורה, מוקדש ברובו לשני נאומים, שלפי המסופר נשא משה באוזני בני ישראל סמוך למותו, בעבר הירדן המזרחי, רגע לפני שהעם נכנס — בלעדיו — לארץ המובטחת. הנאומים הללו מתארים פרקים בקורותיו של העם מיציאתו ממצרים ועד "היום". במרכזם מופיעה חוקה, שהעם נדרש לציית לה כשיישב לבטח בארצו. החוקים שזורים בדברי אמונה ומוסר, הבטחות ואיומים, והעם מחויב בהם מתוקף הברית בינו לבין הקדוש ברוך הוא, שכפי שנוכחו בני ישראל לדעת, "הוא האלוהים ואין עוד מלבדו" (דברים ד, לה).

הדברים אשר דיבר משה זוכים לעיון נרחב בספרו החדש של ד"ר מיכה גודמן, "הנאום האחרון של משה". גודמן הוא ראש מדרשת עין פרת, ומחברם של שני רבי מכר קודמים: "סודותיו של מורה הנבוכים" על הגותו של הרמב"ם, ו"חלומו של הכוזרי" המוקדש לרבי יהודה הלוי (גילוי נאות: הוא היה אחד המורים האהובים עלי בתיכון, ולאחרונה שימש יועץ מדעי לספר לימוד שהשתתפתי בכתיבתו).

בניגוד לפרופ' אליעזר שקולניק מהסרט "הערת שוליים", גודמן הוא מורה, לא פילולוג. הקריאה שלו בספר דברים היא פילוסופית ולא היסטורית. משה של גודמן הוא מנהיג, תיאולוג ופילוסוף פוליטי, המעמיק להבין את הסכנות והאתגרים שבני ישראל ניצבים לפניהם ערב כניסתם לארץ, ונוקט אמצעים רטוריים וחינוכיים מתוחכמים כדי להקדים רפואה למכה.

בני ישראל הם עבדים נמלטים. המפגש הראשון והאחרון שלהם עם פוליטיקה ממוסדת התרחש במצרים, שבה היו בתחתית הפירמידה החברתית. כעת, לאחר שנות הנדודים במדבר, הגלגל עומד להסתובב: בארץ ישראל הם יהיו לראשונה בעלי הבית, הריבון. כיצד ישרדו הישראלים את הטרנספורמציה הזאת? האם יידעו להשתמש בתבונה בכוח שיהיה פתאום בידיהם? מהן הסכנות הטמונות במעבר מעם חלש ונרדף לעם חזק היושב לבטח בארצו?

השאלות הללו, אומר גודמן, דומות מאוד לדילמת הכוח של התנועה הציונית בראשיתה ושל החברה הישראלית היום. היו שחשבו — ואולי חושבים עדיין — שמוטב ליהודים להישאר ללא כוח, ובלבד שלא יושחתו על ידי הכוח. לדעת גודמן, זו אינה הבחירה של ספר דברים. משה אינו מטיף נגד כוח והצלחה, אלא מנסה לחסן את החזקים והמצליחים מן היהירות והאטימות, המתלוות לכוח באופן כמעט אוטומטי.

חוקים חיוניים

לסכנת הכוח מצטרפים עוד שני שינויים דרמטיים, שמשה נדרש להכין את בני ישראל לקראתם. האחד הוא היעלמותו הצפויה של משה עצמו, שהיה עד כה המתווך הבלעדי בין העם לבין אלוהיו. האתגר האחרון הוא סכנת ההיחשפות לעבודה זרה לאחר שנים של בידוד תרבותי. אחד האמצעים המרכזיים שמשה נוקט הוא עיצוב הזיכרון. ספר דברים, המכונה במסורת היהודית גם "משנה תורה", כולל חוקים וסיפורים שרבים מהם מופיעים בגרסה שונה בחומשים האחרים שבתורה. בעיני גודמן, ההתחקות אחר ההבדלים הללו מאפשרת להראות כיצד ביקש משה לעצב מחדש את הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל. להמשיך לקרוא ←

אלפא ביתא תלמודי: אוסף פרטי
רות קלדרון. הוצאת ידיעות ספרים, 247 עמודים, 76 שקלים

הנה כמה דברים שאפשר למצוא בתלמוד הבבלי: אלוהים פונה לעצמו ומתפלל שיצליח לא לכעוס יותר מדי, ולפי מקור אחר, הוא מתחבא במקום בשם "מסתרים" ובוכה שם לבדו; רב עוקבא ואשתו מוצאים עצמם בתוך תנור בוער, לאחר שנמלטו משכנם העני, כדי שלא יגלה שהם תורמים לו כסף בקביעות; הלכה הקובעת שאי אפשר להאמין למי שנשבע כי ראה "גמל פורח באוויר", ובעקבותיה דיון באפשרות שהנשבע ראה ציפור גדולה וחשב שהיא גמל; משפץ מערות קבורה מבקש לשוחח עם אברהם אבינו, אך נענה שאברהם מתכרבל עכשיו עם שרה; רב ששת נוזף במלאך המוות על כך שתקף אותו דווקא באמצע הרחוב ("בשוק כבהמה?!"); דיונים על גודל איברי המין של החכמים ועל עודף המשקל שלהם; וגם הסיפור שכבר נלמד במליאת הכנסת, על רב רחומי, שבושש לשוב הביתה בערב יום הכיפורים, ודמעותיה של רעייתו הביאו עליו את מותו.

כל אלה ואחרים מופיעים בספרה החדש של רות קלדרון, "אלפא ביתא תלמודי", המביא בפנינו כמה מהפנינים הספרותיות היפות ביותר של הפרוזה התלמודית. ד"ר קלדרון היא מהדמויות המייסדות של בתי המדרש הפלורליסטיים, והציבור הרחב התוודע אליה כחברה בכנסת הנוכחית. במשך השנים היא ליקטה מן התלמוד קטעי סיפורים שאהבה במיוחד והוסיפה עליהם הגיגים ופירושים. כעת ערכה וקיבצה אותם לפי קטגוריות, בסדר האלפבית: אהבה, גט, היררכיה, חלום, לימוד תורה, סוריאליזם וגרוטסקה, קדוש ברוך הוא, שדים ועוד כהנה וכהנה.

הספרות התלמודית היא אוצר גנוז של חכמה אנושית ושל קסם ספרותי. אם להשתמש בדימויים הקולעים של קלדרון, סיפורי התנ"ך הם הפקות הוליוודיות מרשימות, מבריאת העולם ועד קריעת הים. לעומתם, סיפורי התלמוד דומים לסרטי סטודנטים: העלילה מתרחשת בבית המדרש, בחדר השינה או בעליית הגג, בהשתתפות שלושה או ארבעה שחקנים, ויש בה, כדברי המחברת, "פאתוס בנוסח 'תעביר לי את המלח', ולא 'קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה'".

קלדרון מסבירה כי ההבדל הסגנוני הזה בין התנ"ך לתלמוד משקף תמורה היסטורית, תרבותית ודתית עמוקה. חורבן בית המקדש השני הוביל למשבר אמונה מזעזע. היהודי שלאחר החורבן חש כי אלוהים אינו נוכח עוד בחייו, ושאל את עצמו כיצד יוכל "לחיות כאילו יש אלוהים גם כאשר העולם לא מאשש את אמונתו ולעתים סותר אותה ממש". התהליך הזה הפך את היהדות למה שקלדרון מכנה דת של ניצולי שואה: דת המבוססת על דימוי אחר של אלוהים ועל דימוי אחר של האדם – פחות גבריים ויומרניים, יותר רגישים ופגיעים. לפי קלדרון, היהדות התלמודית היא דת של אינדיבידואלים ולא של קולקטיב, דת של חיי יומיום ולא של מיתולוגיה והיסטוריה.

לא לחינם היה התנ"ך, ולא התלמוד, לטקסט המכונן של התנועה הציונית. התנ"ך סימל כוח וריבונות, והתלמוד – גלותיות ותלותיות. במשך עשרות שנים מערכת החינוך הממלכתית ויתרה במוצהר על ספרות חז"ל, שלא לומר צנזרה אותה. קשה לתאר את גודל ההפסד: עולם שלם של שפה ודימויים, של רעיונות ופרשנות, ובעקבותיו עוד עולמות רבים של יצירה יהודית "גלותית" בת אלפיים שנה, ששעריה חסומים בפני מי שאינו אוחז במפתחות התלמודיים. המפעל הפרשני והחינוכי של קלדרון, בספר הזה ובכלל, הוא חלק מתנועה רחבה, השואפת לתקן את העוול התרבותי האדיר של מחיקת התלמוד מהתודעה הישראלית.

תיווך מוביל לאמפתיה

יש דמיון בין אופיו של הספר "אלפא ביתא תלמודי" לבין התלמוד, לפחות כפי שקלדרון רואה אותו. זה איננו חיבור מונומנטלי המתיימר לפתור את בעיות הדור. זהו חיבור אקלקטי ואסוציאטיבי במבנהו, מהורהר ואינטימי בסגנונו, המפגיש את הקורא הישראלי עם עולמם שובה הלב של חכמי התלמוד. בחירת הטקסטים מוצלחת, ויש לא מעט סיפורים שעצם הבאתם לפני הקוראים היא חסד ממש. בעקבות הטקסטים וביניהם מופיעים ניתוחים ספרותיים, פסיכולוגיים ותיאולוגיים, "מדרש אישי" המפרש את הסיפור באמצעות סיפורו מחדש, זיכרונות והגיגים, וגם לקחים ומוסר השכל לימינו – על פי רוב במרומז ולעתים במפורש. להמשיך לקרוא ←

השלום הנבואי
אליק אייזקס. הוצאת שוקן, 246 עמודים, 88 שקלים

אפשר לציין נקודות מוצא שונות למסע הדתי והפילוסופי של אליק אייזקס (ממקימי פרויקט "שיח שלום" ומרצה באוניברסיטאות בישראל), הנפרש בספרו החדש "השלום הנבואי". למשל אותו לילה באנגליה, כשהיה בן 14, שבו שכב בקרן רחוב מוכה וחבול לאחר שחבורת ניאו נאצים התנפלו עליו והכוהו עד זוב דם. בלבו גמלה ההחלטה לעלות לישראל ולשרת ביחידה קרבית בצה"ל. בינתיים, ליתר ביטחון, השיג חגורה שחורה בטאקוונדו.

אבל הסיפור הזה מגיע רק בפרק השלישי. הספר נפתח דווקא בהיותו בן 38, במלחמת לבנון השנייה, שאייזקס השתתף בה כחייל מילואים. כמו רבים מהשבים משדה הקרב, חש אייזקס תסכול ומרמור על דרך ניהול המלחמה. אך בניגוד לחבריו, לא תלה תקוות רבות במחאה הפוליטית שקראה להתפטרותם של בכירי הממשלה והצבא, והתאכזב מדו"ח וינוגרד, שהצביע על כשלים נקודתיים ולא על בעיות עומק. המלחמה עוררה באייזקס מועקה קיומית גדולה, שהיתה כרוכה בחוויה דתית מסתורית, אפילו נבואית. זו לא היתה נבואת זעם אלא נבואת נחמה. האל התגלה אליו – אם אפשר לומר כך – לא בדימוי המיליטנטי שלו, "ה' איש מלחמה", אלא בשם אחר שהמסורת היהודית העניקה לאלוהי ישראל: "שלום".

פעמים רבות נתפשת הדת לא רק כמכשול לשלום, אלא כגורם ראשון במעלה למלחמה ולשפיכות דמים. קשה לומר שלתפישה זו אין קשר למציאות. אולם אם הדת אמנם מעוררת מלחמות, השאלה היא מה מעורר שלום. לדעת אייזקס, "הסכסוך במזרח התיכון לא סובב רק סביב טריטוריה, כלכלה, משאבים מוגבלים, לאומיות, ריבונות וכוח. על כף המאזניים מונחות נבואות ישעיהו, ישוע ומוחמד". אייזקס סבור אפוא שהדרך לשלום אינה מצויה בנטרול הדת אלא בדת עצמה, ואת הדרך הזאת הוא מבקש לסלול בספר שלפנינו.

להמשיך לקרוא ←

שארית האמונה: דרשות פוסטמודרניות למועדי ישראל, שמעון גרשון רוזנברג – הרב שג"ר, עורכים ישי מבורך ואיתן אברמוביץ', הוצאת רסלינג, 227 עמודים, 72 שקלים.

כל סיפורי רבי נחמן מברסלב: המעשיות, הסיפורים הסודיים, החלומות והחזיונות, מהדורה מבוררת על פי כתבי יד, צבי מרק, הוצאת מוסד ביאליק, ידיעות ספרים, בית – יצירה עברית, 472 עמודים, 128 שקלים.

*

ראש השנה הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה מביא עמו שלל ספרים לאוהבי מחשבת ישראל. למי שלא רוצה להחליף פנים של חילוי בפנים של חולין, או להפך, יש כמה אפשרויות מעניינות מלבד "ימים נוראים" של עגנון, שלא נס ליחו. להלן לא תבוא סקירה ממצה אלא מעין התרשמות מהורהרת (המתפרסמת רק כאן בבלוג ולא מעל דפי העיתון), ואידך זיל גמור.

שארית האמונה

נפתח ב"שארית האמונה", ספרו החדש של מורי הרב שג"ר ז"ל. מאז שנפטר רבנו עמלים תלמידיו על הוצאה לאור של כתביו, ותורתו פושטת צורה ולובשת צורה בהתאם להבנתו ולדרך ניסוחו של כל עורך ומהדיר. חביבות עליי במיוחד דרשות החג של הרב בעריכתו של ידידי ישי מבורך, וכבר כתבתי בקצרה על קובץ הדרשות לפסח ועל הקובץ לחג הסוכות, ויותר באריכות על אוסף הדרשות לחנוכה. ויש גם קובץ למועדי אייר, והקבצים של ראש השנה ושל יום הכיפורים הם אולי הפופולריים ביותר.

בעריכתו של הספר החדש, לצד ישי מבורך, השתתף גם החברותא הוותיק שלי איתן אברמוביץ'. הספר שונה מקודמיו: זהו אינו קובץ דרשות המוקדש לחג מסוים אלא "המיטב" מכל השנה – דרשות למועדים השונים: מהן שהתפרסמו בעבר, מהן שנתחדשו בעריכה ובתוספות ומהן חדשות ממש. וחשוב מכך, הוא לא ראה אור בהוצאת מכון כתבי הרב שג"ר אלא בהוצאת רסלינג, וזה כשלעצמו חידוש של ממש.

עד כה ידענו שרבנו היה קורא בשקידה, שלא לומר בשקיקה, ספרים מן הז'אנר הפוסטמודרני והפסיכואנליטי שהוצאת רסלינג אמונה על תרגומיהם. על השפעתם של חיבורים אלה על הגותו של הרב כבר עמדו המומחים. ואילו עכשיו מתהפך הכיוון, והרב שג"ר "בעצמו", כלומר תלמידיו הדוברים בשמו, מבקשים להביא את הגותו אל הקורא העברי המשכיל והרסלינגאי.

מה טיבו של מהלך זה? ראשית יש לציין שהתוצאה משובחת כתמיד. עבודתם הנאמנה של חבריי ישי ואיתן מצטרפת כאן למלאכה הנאה של אנשי הוצאת רסלינג. אך תמה אני שתי תמיהות. האחת: האם ובאיזו מידה הולמת המסגרת הזו את הרב שג"ר "המקורי"? והשנייה: האם ובאיזו מידה יצליחו דבריו לצאת מהמסגרת הישיבתית ולהיכנס ללבם של מי שאינם דוברים את שפת בית המדרש? להמשיך לקרוא ←

היהדות שלא הכרנו
יוכי ברנדס. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 279 עמודים, 84 שקלים

מאמר תלמודי קובע כי "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה – לא נכתבה". דברי הנביאים נאמרו בהקשר היסטורי ופוליטי מסוים, ולכן רובם לא נכללו בתנ"ך ואינם ידועים לנו. ההחלטה לכלול בתנ"ך בכל זאת חלק מהנבואות, נבעה מההכרה שלרעיונות גדולים יש חשיבות מעבר להקשר שבו נהגו לראשונה; שהם בעלי ערך גם לדורות הבאים.

ההחלטה לאגד טורי דעה מעיתון יומי לספר עיון בכריכה קשה, רומזת לחשיבות מהסוג הזה – אם לא לדורי דורות, לפחות לכמה שנים לאחר הפרסום הראשוני. ספרה החדש של יוכי ברנדס, "היהדות שלא הכרנו", מאגד מבחר ממאמריה שפורסמו בעיתון "ישראל היום". המאמרים שנאספו בספר אכן עוסקים בסוגיות שחשיבותן חורגת מעבר לחדשות היומיום: המתות חסד, גבולות הציות לחוק, מעמדה של הרבנות הראשית, אלימות נגד נשים, מדיניות הגירה ועוד. למעשה אין כמעט נושא על סדר היום הציבורי שאינו זוכה להתייחסות. השאלה היא האם יש לברנדס תרומה ייחודית, המצדיקה את האוסף הזה; והתשובה, כפי שנראה, היא "כן, אבל".

דעותיה של ברנדס בסוגיות האקטואליות נעות בין השמאל לימין; כתבה באחד העיתונים מספרת שהצביעה למפלגת "יש עתיד". היא נוקטת עמדות הנחשבות ליברליות-שמאלניות לגבי נישואים חד-מיניים, המתות חסד ולגליזציה של קנביס. לצד זה, היא אינה מערערת על המוסכמות הציוניות-ימניות, כמו הקביעה הנחרצת "הגלות היא חטא", התכחשות למתח בין אופייה הדמוקרטי של ישראל לבין הגדרתה כמדינה יהודית, והאשמת השמאל בפיתוח "רגשות עוינות ואיבה כלפי מדינת ישראל". גם ההתעלמות הגורפת מהסוגיה הפלסטינית משתלבת יפה בגישת ה"מרכז".

אם כך, הטענות של ברנדס כשלעצמן אינן מקוריות או נועזות. אך מה שמייחד את מאמרי הדעה הללו הוא שלצד הנימוקים השגורים בפי הפובליציסטים, משולב בהם עיון במקורות היהדות, מהתנ"ך ועד העת החדשה. עמדותיה של ברנדס בסוגיות העומדות על הפרק אינן עוד עמדותיה שלה בלבד, אלא עמדות "היהדות" – או לפחות סוג אחד של יהדות: "היהדות שלא הכרנו", כשמו של הספר.

להמשיך לקרוא ←